תקווה היא ציפייה להתרחשות דבר טוב, אמונה שדבר חיובי יקרה בעתיד טוב יותר מההווה. היא כוללת רגש של ציפייה ורצון להתרחשותו של דבר מה, החל מדברים חומריים כמו רצון להשיג חפץ מסוים או להגיע לסטטוס של עושר, וכלה בתקווה לדברים רוחניים יותר כמו השגת אהבה, מערכות יחסים טובות, טוב ואושר.

שורש המילה העברית, קו"ה, מקביל למילה האכדית quu, לחכות, לארמית קְוָא ולערבית קַוִיַ, להיות חזק; יש המקשרים זאת עם המילה 'קו', כמחבר בין העבר לעתיד, דרך ההווה: ”הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן...” (יהושע, ב', י"ח).

ישנו הבדל בין אמונה שהיא תחושה שמשהו יתרחש, לבין תקווה שהיא עצם השאיפה לטוב, בלי נגיעה של המציאות והריאליות. "גם כשנראה שאפסו הסיכויים – לא מתה התקווה" ו"אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" הן שתי אמירות המדגימות תקווה. בתקווה מתגלמת השאיפה של האדם לעולם טוב או שונה.

במיתולוגיה היוונית הואנשה התקווה. כשפתחה פנדורה את תיבת פנדורה יצאו ממנה כל הרעות בעולם למעט התקווה. לכאורה היוונים החשיבו את התקווה למסוכנת, אבל ללא התקווה שתלווה את כל הצרות האנושות התמלאה בייאוש. כשפנדורה חזרה לתיבה ושחררה ממנה גם את התקווה, הייתה הקלה גדולה.

חוסר תקווה הוא ייאוש. בדתות מסוימות, למשל בנצרות, נחשב הייאוש לחטא. ביהדות מודגש פתרון לייאוש, למשל בפסוק בתהילים: ”קַוֵּה אֶל ה', חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ, וְקַוֵּה אֶל ה'” (כ"ז, י"ד). דוגמה קיצונית היא אמרתו של רבי נחמן מברסלב, ”אין ייאוש בעולם כלל”.

בהמנון התנועה הציונית, "התקווה" (שיסודו בשירו "תקוותנו" של המשורר נפתלי הרץ אימבר), אשר נקבע כהמנון מדינת ישראל, מובעת תקווה לחזור לארץ ישראל לאחר אלפיים שנות גלות, למשל במילים: "הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם".

על פי תאוריית השלבים של הפסיכולוג אריק אריקסון, בשלב הראשון של הילדות, בשלב הינקות, ישנו קונפליקט שמתעורר אצל התינוק בין אמון בסיסי לחשדנות בסיסית. בצליחה תקינה של שלב זה, הוא אמור ללמוד לפתח תקווה, כאשר הוא מקווה שאמו תחזור שוב למרות שהיא איננה לידו עכשיו.

יסודות התקווה נטועים עמוק בספרות הנבואה: 'ויש תקוה לאחריתך, נאום ה', ושבו בנים לגבולם' (ירמיהו לא טז). התקווה נתפסת ביהדות כמרכיב מהותי של נפשו של האדם וקשורה לקיומו בעולם הזה: 'כל זמן שאדם חי יש לו תקווה. מת - אבדה תקוותו' (ירושלמי, ברכות יג, עב). על פי חז"ל כאשר אובדת התקוה, למעשה החיים באים לקצם. עם זאת, ביהדות קיימת אמונה שבעולם הבא יפוצה אדם על סבלותיו בעולם הזה, ותקוה זו מסייעת לאדם להתגבר עליהם.

בתלמוד מובא שחזקיהו המלך חלה ונטה למות. בא אליו ישעיהו הנביא לבקרו, ואמר לו שהוא ימות: "ויאמר אליו: כה אמר ה', צו לביתך, כי מת אתה ולא תחיה!". לאחר דין ודברים ביניהם, אמר ישעיהו שלא יעזור לו דבר כי "כבר נגזרה עליך גזירה". בשלב זה חזקיהו ענה לישעיהו: ”בן אמוץ, כלה נבואתך וצא. כך מקובלני מבית אבי אבא, אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים” (בבלי ברכות, י, עא). חזקיהו לא התייאש, התפלל, והחלים ממחלתו לחמש עשרה שנים נוספות של מלכות.

מושג התקוה קשור למושגים של משיח ושל אמונה. ואולם הרמן כהן חלק על כך, ותפס את התקוה כמנותקת ממושג המשיח וכבעלת זיקה לאלמוות.^[1]

• אינטרס

• זאב לוי, תקוה. בתוך, ארתור א. כהן ופול מנדס-פלור (עורכים), אברהם שפירא (עורך המהדורה העברית), לקסיקון התרבות היהודית בזמננו: מושגים, תנועות, אמונות, עם עובד, תל אביב, תשנ"ג, 1986. עמ' 569–575.

• פרופסור אנדרה נהר, ‏"הפרופסור מול הסטודנטים שלו: הסטודנט היהודי במשבר" פורסם בספר "בכל זאת". הופיע במהדורה מוערת עם הקדמה מאת הרב שלמה וילק, השילוח, 2, דצמבר 2016.
• שירלי נחמה פרקש, כשהתקווה הפכה למדע: כך היא משפיעה על תוחלת החיים שלנו, באתר ynet, 16 ביולי 2021
• תקוה – היבטים דתיים נצרות, דף שער בספרייה הלאומית

ערך זה הוא קצרמר בנושא פסיכולוגיה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.