שם
שֵׁם בֶן נֹחַ

לידה	2203 לפנה"ס או 2202 לפנה"ס א'תקנ"ח מסופוטמיה
פטירה	1603 לפנה"ס או 1602 לפנה"ס ב'קנ"ח מסופוטמיה
גיל פטירה	600
אב	נח
אם	נעמה
בת זוג	אשת שם
צאצאים	עילם, לוד, ארפכשד, אשור, ארם
מספר צאצאים	5
תקופה	דור המבול

שֵׁם הוא דמות מקראית, בנו של נח, אחיהם של חם ושל יפת.

שם חי 600 שנה. לפי הכרונולוגיה המקראית נולד בשנת א'תקנ"ח לבריאת העולם ומת בשנת ב'קנ"ח. הוא מוזכר בספר בראשית, כמו גם בדברי הימים^[1].

אף על פי שבתורה^[2] נאמר: "ויולד נח את שם את חם ואת יפת" כך שנראה שהוא הבכור, כמה פרשנים מתייחסים אליו דווקא כאל הבן השני או השלישי בגילו. זאת משום שבפסוק אחר נאמר "שם בן מאת שנה ויולד את ארפכשד שנתיים אחר המבול"^[3], ואילו היה שם הבן הגדול היה צריך להיות בן 100 בזמן המבול (שכתוב "ויהי נח בן חמש מאות שנה").

בזמן המבול היה שם בן 98 שנה, ושהה עם משפחתו בתיבה.

בגיל 100 שנה, הוליד שם את ארפכשד^[3]. לפי המסופר בבראשית, בניו של שם היו עֵילָם, אַשּׁוּר, אַרְפַּכְשַׁד, לוּד, אֲרָם. בני ארם היו עוּץ, חוּל, גתר ומש. בדברי הימים נמנים כולם כבניו של שם.

המקרא מייחס לשם את האבהות על עמים שונים מאזור המזרח התיכון, כגון אשור, עילם (פרס), ארם (סוריה) וכדומה, ולכן קבוצת העמים האלה נקראת "עמים שמיים", והשפות המדוברות על ידיהם נקראות "שפות שמיות". עם קבוצה זו נמנים גם היהודים והערבים (המייחסים עצמם לפי הקוראן לבני ישמעאל), צאצאי אברהם, שהיה דור תשיעי לשם.

הזיקה בין שם לבין ארץ ישראל התפתחה עם השנים. ספר בראשית מתאר כיצד בתחילה ניתנה הארץ לכנען בן חם^[4], אולם תיאור זה מתפתח בספר היובלים, בו מתוארת הארץ כ"נחלת בני שם" והתיאור הכרונלוגי משתנה כך שכנען קיבל את הארץ רק לאחר שגזל את הנחלות באופן בלתי מוצדק משם^[5][6].

שם חיצוני לאשתו הוא מחלה או מחלתירן, על פי מספר מדרשים תימניים, נישא לצאצאית שלו - בכל בת אברהם ומהם נולד אבנר בן נר^[7].

במדרשי חז"ל, שם נחשב תלמיד חכם, אברהם יצחק ויעקב למדו ב"בית מדרשם של שם ועבר", ובבית מדרש זה "נטמן" יעקב במשך 14 שנה כשהיה בדרכו לחרן. וכן, על־פי מדרשים אחרים, "מלכי-צדק מלך שלם" הוא "שם", שהיה כהן, ועליו נאמר: "וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם, הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן, וְהוּא כֹהֵן, לְאֵל עֶלְיוֹן"^[8].

על פי חז"ל, נחשב שם לממשיך צדיקותו של נח "וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת-הַשִּׂמְלָה, וַיָּשִׂימוּ עַל-שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם, וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית, וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם; וּפְנֵיהֶם, אֲחֹרַנִּית, וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם, לֹא רָאוּ"^[9], והעברים נחשבים לממשכי דרכו של שם "וּלְשֵׁם יֻלַּד, גַּם-הוּא: אֲבִי, כָּל-בְּנֵי-עֵבֶר"^[10],

חז"ל מזהים את תמר, אשת יהודה, כבתו של שם, ומסבירים שיהודה דן אותה לשרפה כשחשב שזנתה בשל היותה בתו של שם שהיה כהן, ובשל ההלכה שבת כהן שזנתה דינה שרפה (לאחר שהתברר כי תמר הרתה מיהודה עצמו בוטלה שרפתה)^[11].

מקום קברו של שם אינו מתואר בתנ"ך, אך רבי פתחיה מרגנשבורג שחי כ-2800 שנה לאחר מות שם המקראי, מעיד על מסורת ערבית שנקבר באזור החרמון: "בארץ סיחון ועוג, אין בו עשב וצמח, כמהפכת סדום ועמורה. וראה קבר ארוך שמונים אמה. ואמרו הישמעאלים שהוא קבר של שם בן נח. אבל היהודים לא אמרו זה". רבי יוסף סופר מצפת גם מצטט מסורת על קברו באזור, אך מוסיף כי גם אביו - נח נקבר עימו במערה. מאידך, בספר "מסע דפלסטינא" של ר' שמואל ב"ר שמשון (1210) כתב כי נקבר בנינוה.

מסורת מאוד מאוחרת המופיעה בספר גבעת שאול טוענת כי נקבר במערת שם ועבר בצפת.

• מערת שם ועבר

מדיה וקבצים בנושא שם בן נח בוויקישיתוף

• שם בן נח, דף שער בספרייה הלאומית