מצוות קידוש בכורות
(מקורות עיקריים)

מקרא	שמות, י"ג, ב'
משנה	מסכת בכורות, פרק א'
משנה תורה	ספר קרבנות, הלכות בכורות, פרק א'
שולחן ערוך	יורה דעה, סימנים ש"ה-שכ"א
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, עשה ע"ט ספר החינוך, מצווה י"ח

ביהדות, מצוות קידוש הבכורות היא מצווה שניתנה לבני ישראל ביציאת מצרים ועיקרה הוא הקדשת בכורות האדם והבהמה לאל. המקור למצווה הוא שמות, י"ג, ב': "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל, באדם ובבהמה, לי הוא".

משמעות ההקדשה משתנה בין הבכורות השונים:

• בכור בהמה טהורה מובא לבית המקדש כקורבן, ובשרו נאכל על ידי הכהן. אם הוא בעל מום - הוא ניתן לכהן ונאכל בכל מקום.
• בכורי האדם יועדו לעבודת המקדש, אך כיוון שחטאו בחטא העגל זכות זו הועברה לשבט לוי. למעשה, מאז חטא העגל הבכורות נפדים מההקדשה הזו על ידי פדיון הבן.
• בכור החמור (פטר חמור) שאינו יכול להיות קורבן, נפדה בשה, ואם בעליו אינם פודים אותו - הם צריכים לערוף אותו.

ערך מורחב – בכור בהמה טהורה

כיוון שמעיקר המצווה בכור הבהמה צריך לעלות לקורבן בבית המקדש, מה שלא ניתן לביצוע בימינו, מצווה זו נוהגת כעת באופן שונה. יש אומרים שצריך לסלק את בכור הבהמה מהבית משעה שהוא יכול להעלות כקורבן (30 ימים בבהמה דקה ו50 ימים בבהמה גסה), ויש אומרים שהבכור יישאר בבית הבעלים וימתין לבניין המקדש, ואז יעלה לקורבן.

ערך מורחב – פדיון הבן

ערך מורחב – פטר חמור

שורשי המצווה לפי ספר החינוך הם לחזק את ההבנה של האדם שכל רכושו שייך לקב"ה, ולכן דווקא את הבכור שבו מושקעת הכי הרבה עבודה צריך החקלאי להקדיש לקורבן לה'.
הסבר נוסף (בהתאם למיקום הציווי) הוא שמצווה זו באה להזכיר לנו את נס מכת בכורות בפרט ואת יציאת מצרים בכלל.