אֵילִם (לעיתים בכתיב מלא: אילים), הוא אתר מקראי אשר שימש כאתר החנייה השני במסלול נדודיהם של בני ישראל במדבר.

אילם הוזכר לאחר פרשת המחסור במים שלושה ימים, ואירוע המים המרים שנהפכו למתוקים מכוחו של נס. מסכת אירועים זו זכתה לפרשנות ספרותית והלכתית רבה במרוצת הדורות.

אילם תואר כנווה מדבר נוח לחנייה, בהיותו מוצל על ידי עצי דקל, ועשיר במזון זמין, כגון תמרים, בספר שמות:^[1]

”וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם: וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה: וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה: וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ: וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְותָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ: וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם”

ולאחר החנייה באילם נסעו בני ישראל אל מדבר סין אליו הגיעו בט"ו באייר:^[2]

”וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם”

מתוך ההקשר ניתן להבין כי את השם "אילם"/"אילים" פירשו בני ישראל כנראה במשמעות עצים כמו אלה, אלון וכדומה. בורי שיער, שהכתיב הקדום "אלם" התכוון לאלוהי המעיינות.^[3]

בימי הביניים היו אשר זיהו את אילם בא-טור.

לפי מסורת קהילת יהודי תאפילאלת, עירם היא אילם המקראית.

בעת החדשה הוצע לזהותה בכמה אתרים שונים:

• ואדי א-טאיבה בסמוך להר סיני.
• אל עריש.
• ואדי ערנדל שבו מים וצמחייה רבה.
• עיון מוסה

• הערך: אילם, לכסיקון מקראי, (עורכים: מנחם סוליאלי, משה ברכוז), א-ב, תל אביב: הוצאת דביר, תשכ"ה-1965, עמ' 42.