נאו-ציונות הוא זרם הגותי ופוליטי בציונות שצמח במדינת ישראל ובתפוצות ישראל. נושא עיקרי בנאו-ציונות הוא התמודדות עם האידאולוגיה הפוסט-ציונית. ישנן דעות שונות ממתי החלה צמיחתו; יש הסוברים שמשנות ה-60 של המאה ה-20, ויש הסוברים ששנות ה-80 של המאה ה-20.

האידאולוגיה הנאו-ציונית מתמודדת עם שני זרמים פוסט-ציונים להגדרתה: פוסט-ציונות מן הימין, ופוסט-ציונות מן השמאל, כאשר שתיהן לרוב תומכות בסיפוח השטחים אך מצדדים שונים של המפה הפוליטית:

• פוסט-ציונות מן הימין (על פי השיטה הנאו-ציונית) הוא זרם הגותי ופוליטי המעמיד את קיומה של שליטה יהודית בכל ארץ ישראל כערך קובע, הגובר על ההשלכות שתהיינה על הדמוגרפיה והדמוקרטיה במדינת ישראל, כתוצאה מהגדרת כל שטחי ארץ ישראל כנתונים באופן בלעדי תחת שלטונה וחוקיה של ישראל. אידאולוגיה זו לרוב מצדדת בסיפוח השטחים ולמעשה גם בביטול צביונה הדמוקרטי של המדינה, ובכך מנוגדת לבסיסי הציונות שהגה בנימין זאב הרצל. תפיסה זו מתבטאת בעיקר בקרב המתנחלים ונערי הגבעות שרואים במוסדות המדינה דבר הצורך שינוי בתפיסה הדתית.
• פוסט-ציונות מן השמאל הוא זרם הגותי ופוליטי אשר בבסיסו משתייך להגות הפוסט לאומית. בניגוד לפוסט-ציונות הימנית המשמרת את שטחי 67 כחלק משטחה של ארץ ישראל, הפוסט ציונות מן השמאל התפתחה לאחר מכן, להבנה כי אין צורך במלחמה דמוגרפית וגאוגרפית במדינה. אידאולוגיה זו גם היא כאמור מצדדת בסיפוח השטחים, אך תוך כינון מדינת כלל-אזרחיה פוסט-לאומית ובכך שוללת גם את הציונות וגם את הלאומיות הפלסטינית. כמו כן, טוענים ההוגים הנאו-ציונים, כי הפוסט ציונות משמאל מונעת ממניעים כלכליים נאו-ליברליים המושתתים על ניצול עובדים והרחבת הפערים הכלכליים.

הנאו-ציונות גורסת כי המשותף לשתי אידאולוגיות אלו הן הרדוקציה שהן עושות לציונות ההיסטורית ממפעל ליצירת חברה יהודית צודקת בא"י, ללאומנות יהודית בשטחי המדינה ותו לא^[1]. היא מבדילה בין שאיפה לאומית, שהיא השאיפה לריבונותו של כל עם בארצו, לשאיפה לאומנית, שהיא השאיפה לעליונות עם אחד וצרכיו על כלל העמים והקבוצות האחרות. לכן התנועה מצהירה כי היא מבקשת לחבר בין השורשים היהודיים של הציונות, לבין צרכיה המודרניים; וגורסת כי העם היהודי וריבונותו על ארץ ישראל לצד הקמת מדינה פלסטינית, תוך שאיפה לתיקון עולם היא יעדו של עם ישראל ושל הציונות.

קיימת מחלוקת על הגדרתה המדויקת של האידאולוגיה הנאו-ציונית גם בקרב דובריה. הוגים פוסט-ציונים מן השמאל מבקשים להגדירה כתנועה ימנית אשר הגיחה לאחר מלחמת ששת הימים. מאידך, הוגים שונים (הנמנים בזרם זה) רואים בה תגובה להגות פוסט-ציונית הן מימין והן משמאל, כתוצאה מהתערערות האתוס הציוני החל משנות ה-80 של המאה ה-20, ולכן דובריה סוברים כי יש לשייכה לצד השמאלי של המפה הפוליטית. חלק מההוגים המזוהים ביותר עם הנאו-ציונות מגדירים את עצמם כימין מובהק (לדוג' רונן שובל), וחלקם טוענים כי הציונות ההרצליאנית המקורית היא אידיאל שמאלי של שחרור ושוויון, ולכן חזרה אליה היא חזרה לעקרונות שמאליים של מדינת רווחה והכרה ושלום עם העם הפלסטיני (לדוג' גדי טאוב).

• הערך: נאו-ציונות, אנציקלופדיה "זמן יהודי חדש, תרבות יהודית בעידן חילוני, (עורכים: שולמית וולקוב, ירמיהו יובל, יאיר צבן, דוד שחם ומורטון ויינפלד), כרך הרביעי, עמ' 525.
• יהודה גודמן ויורם בילו הזכירו את המושג כמה פעמים במאמר על דרשות רבנים בקובץ "מערבולת הזהויות".
• אורי רם, "ציונות ופוסט ציונות - ההקשר הסוציולוגי של ויכוח ההיסטוריונים", בתוך: יחיעם ויץ (עורך), בתוך: בין חזון לרוויזיה - מאה שנות היסטוריוגרפיה ציונית, ירושלים: הוצאת מרכז שזר, 1997, עמ' 284.
• אניטה שפירא (עורכת), מדינה בדרך - החברה הישראלית בעשורים הראשונים, ירושלים: הוצאת מרכז שזר, 2001, עמ' 265 ו-294.
• יוסי יונה, בזכות ההבדל, הפרויקט הרב תרבותי בישראל, ירושלים: הוצאת מכון ון ליר, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007, עמ' 224, 231 ו-233.
• רונן שובל, "אם תרצו - מניפסט לציונות המתחדשת", ירושלים: הוצאת ראובן מס, 2010.
• גדי טאוב, תרגיל בהומור מקאברי על חשבון הציונות הלאומית, מעריב, 25/4/01

• דניאל רוזנברג, על הניאו ציונות, תיאוריה וביקורת, גיליון 38, חורף 2011.
• דניאל רוזנברג, על הנאו-ציונות והמרחב הציבורי, העוקץ - במה תקשורתית בנושאי כלכלה, פוליטיקה, תקשורת, 8 ביולי 2010
• נאו-ציונות, עיקריה וכיצד לממשה א, נאו-ציונות, עיקריה וכיצד לממשה ב, מוסף "העיר", 11 בדצמבר 1998, באתר "חופש",
• רון פונדק, ציונות טורבו, הארץ, 9 במרץ 2001
• יואב שורק, ‏"לדבר ציונות", השילוח, גיליון 1, אוקטובר 2016