לאה איני
 | |
| לידה |
1962 (בת 62 בערך) תל אביב-יפו, ישראל  |
|---|---|
| מדינה |
ישראל |
| מקום לימודים |
סמינר הקיבוצים |
| שפות היצירה |
עברית |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
לאה איני (נולדה ב-1962) היא סופרת ומשוררת ישראלית. פרסמה שורה ארוכה של ספרי שירה ופרוזה. חלק מסיפוריה הקצרים זכו לתרגומים רבים וכן הופק אלבום שירים פרי עטה. כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת תשנ"ד ולשנת תשס"ד, זוכת פרס ברנשטיין (למחזה עברי מקורי) לשנת תשס"ו, 2006, פרס ביאליק לשנת תש"ע, 2010 פרס ניומן לספרות עברית לשנת תשע"ה ופרס עגנון לאמנות הפרוזה לשנת תש"ף
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאה איני נולדה בתל אביב לאב ניצול השואה מסלוניקי ולאם ממוצא נאשדידני, כך שגדלה בצל שתי לשונות נכחדות: ספניולית וארמית. החלה לכתוב מגיל צעיר. למדה ספרות ולשון בסמינר הקיבוצים, ועבדה כעורכת בעיתון היומי על המשמר. כתבה פרוזה, אך לאחר שמרצה (אילן שיינפלד) ביקש ממנה שירים עבור כתב עת שערך, הפכה קטע סיפורי שכתבה כחיילת, לשיר. כך התפרסם "אחמד", ולאחריו נכלל בקובץ שיריה הראשון "דיוקן", שזכה בפרס ורטהיים ובפרס אדלר לשירת ביכורים. אחרי קובץ שירים נוסף שבה לכתיבת פרוזה למבוגרים, ואף כתבה לילדים ולנוער. סיפורים ושירים פרי-עטה תורגמו לשפות רבות. ב-2008 יצא לאור אלבום מוזיקלי ("סוג של ורוד") בביצוע תמר גלעדי ובהלחנתה ובהפקת חמי רודנר, הכולל תריסר שירים פרי-עטה של איני.
עבודות הפרוזה הייחודיות ושוברות הטאבו שלה זיכוה בשבחים חריגים. חבר-השופטים בפרס ראש הממשלה לספרות לשנת תשס"ד, נימק: "לאה איני היא כיום הסופרת המובילה של דורה... סופרת בעלת תעוזה ומודעות חברתית עמוקה...". ב-1993 זכתה בפרס קרן תל אביב, וזכתה פעמיים בפרס ראש הממשלה לספרות: ב-1994, וב-2004. ב-2006 זכתה בפרס ברנשטיין למחזאות על המחזה "מי אלמה". מלמדת כתיבת פרוזה למבוגרים בסדנאות כתיבה.[1] ספריה של איני היו מועמדים לפרס ספיר שלוש פעמים עד כה: "ורד הלבנון" בשנת 2010, "סוסית" בשנת 2012 ו"בת המקום" בשנת 2014. בשנת 2014 הוענק לה פרס ניומן.[2] בריאיון עם רזי ברקאי בתוכניתו ברדיו גלי צה"ל, אמרה שהיא עוסקת עתה אך ורק בכתיבת פרוזה למבוגרים.[3]
ספריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ספרי פרוזה למבוגרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- גיבורי קיץ, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1991. (הספר בקטלוג ULI)
- גאות החול, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1992[4]. (הספר בקטלוג ULI)
- מישהי צריכה להיות כאן, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1995. (הספר בקטלוג ULI)
- הרדופים: סיפורים מורעלים על אהבה, תל אביב: זמורה-ביתן, 1997. (הספר בקטלוג ULI)
- אשתורת, תל אביב: זמורה-ביתן, 1999. (הספר בקטלוג ULI)
- סדומאל, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2002[5]. (הספר בקטלוג ULI)
- ענק, מלכה ואמן המשחקים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2004[6]. (הספר בקטלוג ULI)
- ורד הלבנון, אור יהודה: זמורה-ביתן, 2009[7]. (הספר בקטלוג ULI)
- סוסית, כנרת זמורה-ביתן, 2012[8]. (הספר בקטלוג ULI)
- בת המקום, כנרת זמורה-ביתן, 2014[9]. (הספר בקטלוג ULI)
- תשאלי, חבל מודיעין : דביר : הקשרים: המכון לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית, 2017[10]. (הספר בקטלוג ULI)
- השמלה, כתר, 2019[11]. (הספר בקטלוג ULI)
- הילד של לגיון הזרים, כתר ספרים, ספטמבר 2023[12].
שירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דיוקן: שירים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1988. (הספר בקטלוג ULI)
- קיסרית הפריון המדומה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1990. (הספר בקטלוג ULI)
לילדים ולנוער
[עריכת קוד מקור | עריכה]- תקרא לי מלמטה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1994. (הספר בקטלוג ULI)
- מר ארנב מחפש עבודה, תל אביב: עם עובד, 1994. (הספר בקטלוג ULI)
- היי, יולי!, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1995. (הספר בקטלוג ULI)
- חצי ועננס: תמנוניה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1996. (הספר בקטלוג ULI)
- שיר אני, שיר אמא: שירים ליעלה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2000. (הספר בקטלוג ULI)
- קוקו פטרוזיליה, תל אביב: כנרת, 2002. (הספר בקטלוג ULI)
פרסים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1994- פרס היצירה לסופרים עבריים
- 2006- פרס ברנשטיין למחזות ביכורים על המחזה "מי אלמה"
- 2010- פרס ביאליק לרומן ורד הלבנון
- 2014- פרס ניומן על הישגים ספרותיים, תרומה והשפעה כוללות על הספרות העברית החדשה
- 2019- פרס עגנון לאמנות הפרוזה
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- קובי נסים, "הדמויות מגלות את עצמן": ריאיון עם הסופרת לאה איני, על המשמר, כ' באלול תשנ"א, 30 באוגוסט 1991, עמ' 19.
- אילת נגב, לאה איני: לחיות עם בעל מת, בתוך שיחות אינטימיות, תל אביב: משכל, 1995. גרסה דיגיטלית בפרויקט בן־יהודה. (הספר בקטלוג ULI)
- לאה איני, "כתובה בעברית. נושמת עברית" – נאום קבלת 'פרס ניומן', דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ה, 2015
- 2014 ,Shai Rudin, "Confessional Writing About Incest: Lea Aini’s Rose of Lebanon and “S’domel"[1]. Women in Judaism, Vol. 11(1), pp. 1-18.
- לאה איני, דברים שנישאו בטקס פרס עגנון לשנת תש"ף, דחק: כתב עת לספרות טובה, כרך י"ב, 2020
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- לאה איני, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
- שי רודין, יגאל שוורץ, אֵיני לאה, ב"לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית"
- הספרים של לאה איני, באתר "סימניה"
- רשימת הפרסומים של לאה איני, בקטלוג הספרייה הלאומית
לאה איני, ברשת החברתית פייסבוק- ציטוטים מתוך הספר "תשאלי" של לאה איני, ויקיציטוט
איילת שני, הסופרת לאה איני בשיחה || תאבי חיים ונקם, הם הרסו את ילדותנו,, באתר הארץ, 22 במאי 2014- יוני ליבנה, לאה איני: "איך קרה שהפכתי להיות האויב?", באתר "ידיעות אחרונות", 25 במרץ 2017
- השאלון של העוקץ: לאה איני, באתר "העוקץ", 30 במרץ 2017
- גילי איזיקוביץ, אחרי מות בעלה, לאה איני כתבה למענו סיפורים שהוא לא יקרא, באתר הארץ, 22 במאי 2019
מכּתביה:
- הפֶּסֶל, מטעם 2, אפריל 2005, עמ' 29–38
- פרקים בחייה של איריס לבבות, מטעם 4, דצמבר 2005, עמ' 18–31
- נשף מסיכות - במלאות שנתיים למותה של הסופרת והמסאית שולמית הראבן, באתר הארץ, 17 בינואר 2006
- לאה איני, שדרות הילד, באתר הארץ, 5 באפריל 2010
- לאה איני דוהרת אחרי הדמויות, באתר ynet, 11 בפברואר 2012
- פותחים ספר: ורד הלבנון | לאה איני, באתר הארץ, 3 ביוני 2009
- פרק 1: סוסית - מועמד לפרס ספיר לספרות 2012, באתר הארץ, 27 בדצמבר 2013
- פרק מתוך "בת המקום". ספרה החדש של לאה איני, באתר הארץ, 5 ביוני 2014
- סיפור קצר של לאה איני באתר "יקוד" - כתב-עת לספרות עברית
על כתביה:
- יוני ליבנה, ריאיון עם לאה איני, ורד הלבנון
- שישה מאמרים על כתבי לאה איני, מכאן ט"ז, מרץ 2016, עמ' 305–462
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ מתוך אתר סימניה
- ^ מיה סלע, לאה איני תקבל את פרס ניומן לספרות עברית, באתר הארץ, 18 בנובמבר 2014
- ^ ראיון בתאריך 21 ביוני 2016
- ^ פביאנה חפץ, ספר / חברות נשים, חדשות, 20 בדצמבר 1992
- ^ ליה נירגד, תליינית בידיים שקופות, באתר הארץ, 11 בפברואר 2002
קציעה עלון, על ספרה של לאה איני - סדומאל, באתר "תרבות•il" - ^ ראובן מירן, אוושת לבו של הזולת, באתר הארץ, 16 במאי 2005
- ^ אברהם בלבן, למחוק את השקיפות | "ורד הלבנון", באתר הארץ, 8 ביולי 2009
אסתי אדיבי-שושן, מה פתאום איני באל"ף?, באתר הארץ, 14 באוגוסט 2009
יצחק לאור, ערגה גדולה אל המרכז, באתר הארץ, 14 באוגוסט 2009 - ^ שירה סתיו, "סוסית" של לאה איני: עלתה על הסוס, באתר הארץ, 19 בפברואר 2012
יותם שווימר, רוץ בן "סוסית": לאה איני משעשעת, באתר ynet, 19 בפברואר 2012
רן יגיל, לכתוב את הכאוס, על הרומן "סוסית", לאה איני, באתר nrg מעריב, 11 ביוני 2012
יוני ליבנה, לאה איני, סוסית, המדור הספרות של ידיעות אחרונות, 10 בפברואר 2012 - ^ חנה הרציג, "בת המקום": ממלכת הדמיון של לאה איני, באתר הארץ, 7 ביולי 2014
יוני ליבנה, לאה איני, בת המקום, המדור הספרות של ידיעות אחרונות, 2 באוגוסט 2014
יותם שווימר, תני לי מקום: לאה איני בממלכה משלה, באתר ynet, 16 ביולי 2014 - ^ מיה סלע, "תשאלי": כך האידיאולוגיה כבשה את הספרות, באתר הארץ, 27 באפריל 2017
דורית שילה, ביתהּ אשר נחרב - על 'תשאלי' ללאה איני, באתר "הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות" של הספרייה הלאומית, 18 במאי 2017 - ^ מיה סלע, "השמלה" של לאה איני: שובבות של יוצרת פורעת חוק, שאינה כפופה לכלום, באתר הארץ, 11 ביוני 2019
- ^ יוענה גונן, "הילד של לגיון הזרים" מוכיח את כוחה המאגי של הכתיבה, באתר הארץ, 7 בנובמבר 2023
| הקודם: ישעיהו קורן, עודד בורלא |
פרס ביאליק לספרות יפה לאה איני, שלומית כהן-אסיף, מרדכי גלדמן 2010 |
הבא: דן בניה סרי, שרון אס, דתיה בן-דור |
Text is available under the CC BY-SA 4.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.
