יהדות קראית
יַהֲדוּת קָרָאִית

בית הכנסת הקראי ברמלה
שורשים, סיווג והנהגה
דת	יהדות
זרם	טקסטואליזם
תאולוגיה, טקסטים וטקסים
טקסט מכונן	תנ"ך
ארגונים ופעילות
אזורי פעילות	רמלה, אשדוד
מוסדות	קראי מזרח אירופה

יַהֲדוּת קָרָאִית היא זרם ביהדות הנקרא גם קראות, ופרטיו ידועים בשם קראים. היהודים הקראים שונים מהיהודים הרבניים בכך שאינם מקבלים את סמכות חז"ל והתורה שבעל פה, אלא רואים עצמם מחויבים לדברי המקרא בלבד (הנקראים בפי היהדות הרבנית "תורה שבכתב").

התנועה הקראית התגבשה במאה ה־8 בהובלת ענן בן דוד. לפי הערכות חלק מהחוקרים, במאות התשיעית והעשירית ייתכן שקרוב ל־40 אחוז מהעם היהודי היו קראים.^[1] כיום, בראשית המאה ה־21, שיעור הקראים הוא פחות מחצי אחוז מהעם היהודי.

הקראים ידועים גם בכינויים בני מקרא ובעלי מקרא, מקור השם הוא השורש העברי ק-ר-א. מקובל ששם זה ניתן לקראים משום שהם נוהגים על פי המקרא (התורה שבכתב) בלבד ואינם מקבלים את התורה שבעל פה כאלוהית.^[2]

שם נוסף לבני זרם זה הוא תנ"כיים, אך הוא פחות נפוץ. לפעמים נקראים הקראים גם ענניים על שם הקבוצה הקראית המובחנת הראשונה כביכול, שנבדלה באופן רשמי מהיהדות הרבנית ולקחה את שמה משמו של מנהיגה, ענן בן דוד.

היהדות הקראית מקבלת רק את אלוהים כאל, רק את נביאי התנ"ך כשליחיו ורק את דבריהם כדבר אלוהים. היא מתנגדת לתורה שבעל-פה ולכל תוספת מאוחרת לתנ"ך, ומוכנה לקבל רק את התורה והנביאים כמקור אלוהי ישיר או מתועד ורק את הכתובים כחוכמת חיים המבוססת על התורה.

היהדות הקראית נשענת על שלושה סוגי מקורות:

• המקרא - עשרים וארבעה ספרי התנ"ך, הכוללים את כל המצוות, מצוות עשה ומצוות לא־תעשה, שקיבל משה רבנו בהר סיני והן כתובות בחמישה חומשי תורה, וכן ספרי הנביאים והכתובים שהכלילו חז"ל בין כתבי הקודש.^[א]
• ההיקש - ההיקש הוא הדרכים שבאמצעותן פוסקים הלכה למקרים שאינם כתובים במפורש בתורה. קביעת הלכה זו נעשית באמצעות היקשים לשוניים ממקומות שונים בתנ"ך, או על פי ההיגיון, וכוללים שבעה מרכיבים: 1. סתום במקומו ומפורש במקום אחר; 2. מדין הכלל יודע הפרט; 3. היקש הערך (גזרה שווה); 4. היקש קל וחומר; 5. היקש כוח הדיבור; 6. היקש ההגברה; 7. היקש משפט הדימוי.^[3] בעבר, חכם קראי שהבהיר הלכה בדרך ההיקש היה מקבל ומעביר לצאצאיו את התואר 'נקש' ('נקש בן נקש' אם צאצא הבהיר עוד הלכה בדרך ההיקש).
• סבל הירושה - נקרא גם העתקה משתלשלת - הוא כלל המנהגים שנהגו בהם בעבר, ובמקרים מסוימים אפילו לפני מתן תורה, והם הועברו במסורת מדור לדור (כמו אופן ביצוע השחיטה, או אופן ביצוע ברית המילה). כל זאת בתנאי שאינם סותרים את התורה שבכתב, ובנוסף הם קשורים לאופן ביצועה המדויק של מצווה מסוימת שנכתבה בתורה (במקרה של השחיטה - מצוות איסור אכילת הדם). הקראים אינם טוענים שמנהגים אלה ניתנו על ידי אלוהים, אולם הם דוחים כל מסורת אחרת הסותרת את מסורות אלו.

בעוד שלגישת היהדות הרבנית, החכמים מוסמכים לתקן תקנות ולגזור גזירות שתוקפן מדרבנן, ואיסור התורה בל תוסיף ובל תגרע חל רק על שינוי דיני התורה עצמם, לפי תפיסת היהדות הקראית, תפקיד החכמים הוא לפרש את התורה בלבד, וכל הוראה החורגת מכך חסרת תוקף ואף עוברת על איסור 'בל תוסיף'.

הקראים אינם מאמינים כי התורה שבכתב ניתנה למשה יחד עם פירושים אלוהיים. לתפיסתם, כל הפירושים אנושיים וניתן לחלוק עליהם. למרות שהם דוחים את התורה שבעל־פה כתורה אלוהית, הם מסתכלים על ספרות חז"ל כספרי חכמים, והיסודות של היהדות הקראית מתבססים במידה רבה על היסודות שקבעו חז"ל בקרב היהדות הרבנית.^[ב] אולם, במקומות שלטענתם ספרים אלה סותרים את ספרי התנ"ך - אין הם מקבלים אותם.^[4]

ביסודה של היהדות הקראית עומדת הפסיקה האישית. בספרות קראית מאוחרת ייחסו את ניסוח העיקרון הזה לענן בן דוד שאמר על פי המסורת הקראית: "חפישו באורייתא שפיר ואל תשענו על דעתי", כלומר "חפשו בתורה היטב ואל תסתמכו על דברי", אך ספרו של ענן, "ספר המצוות", לא מכיל את הביטוי הזה, וחוקרים טענו שהוא נוצר רק מאות שנים לאחר מכן. עיקרון זה נותן לכל פרט את האפשרות לפרש את התורה בעצמו, מתוך למידה יסודית שלה, על יסוד שאיפה להבנת התורה בצורה אליה, לכאורה, התכוון אלוהים. זאת על סמך הכתוב בספר דברים.^[5]

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.

— ספר דברים, פרק ל', פסוקים י"א–י"ד

מאחורי עיקרון זה עומדת התפיסה כי האחריות על קיום המצוות מוטלת על כל פרט, וכפי שניסח זאת החכם הקראי סהל בן מצליח הכהן:

דעו אחינו בני ישראל, כי כל אחד ממנו תלוי לנפשו, ולא ישמע אלהינו את דברי המצטדק ואומר: "כך נהגוני רבותי".

דניאל בן משה אלקומיסי ניסח עיקרון זה בצורה חדה אף יותר ואמר:

כל הנשען על אחד ממלמדי הגלות, בלי לחקור היטב בחכמתו, הוא כעובד עבודה נכריה

— מתוך האיגרת לתפוצות

דניאל אלקומיסי ביטא את השאיפה להסתמך רק על המקרא בכל מה שקשור לקיום מצוות. הסתמכות על מקורות אחרים מרחיקה, לדבריו, את האדם מהאל.

למרות זאת היהדות הקראית לא הייתה בעלת אופי אנטינומי. בראש הקראים עמדו מנהיגים רוחניים המכונים "חכמים", בעלי בקיאות במקרא ובמסורת היהדות הקראית. הם שימשו כמנהיגי הקהילה כמדריכיה, כמלמדיה ודייניה.

על אף התמיכה בפסיקה אישית, רוב הציבור הקראי דוגל בהלכות ובפרשנויות מקרא מסוימות. הקראים מסבירים את הדבר בשיתוף ידע ודעות שמתקיים בציבורם. הדרכים השונות להבנת התורה נדונות בציבור, והפירוש שמשכנע את הרוב הופך לדומיננטי. אולם, הייתה סובלנות גם כלפי דעות מיעוט, אם התבססו על הבנה סבירה של פשט המקרא.

עם השנים עלתה נטייה גוברת לאחידות אצל הקראים. הקראים עדיין לא קיבלו פסיקה של אף דור כמחייבת כליל את הדורות הבאים, כפי שהתרחש ביהדות הרבנית, ולא ביטלו באופן רשמי את הפסיקה האישית, אך מנהיגים רוחניים מסוימים החלו לתבוע שהציבור יכפיף עצמו להכוונתם.

בספר ההלכה הקראי "אדרת אליהו" כתב אליהו בשייצי על יכולתם של המנהיגים ("חכמים") לתקן תקנות שיחייבו את הקהילה כולה: "...המורד בדברי החכמים הנמצאים בכל דור ודור בכל תקנה ודין שיעשו ראוי לנדותו ולהחרימו ככתוב 'יחרם כל רכושו והוא יבדל'" - "ולא יתירו לו נידוי עד שיבוא לבית דין לקבל מלקות...".

גם החכם הקראי המצרי יוצא רוסיה, טוביה לוי בבוויץ, רמז על מעמדם של החכמים ועל סמכותם לתקן תקנות ולהדריך את העם, בתשובתו לטענה כי הקראות קפאה על שמריה: "חוקרים רבים כינו את ההבדל בין יסודות דת הקראים לזו של הרבניים, בכך שהקראות בכל דורותיה נשענת על דברי התורה הכתובה, ובאפשרות חכמי הדור הקראים לשנות מנהגים והלכות בהתאם לרוח הזמן מבלי לנטות ימין ושמאל מדברי הכתוב, לעומת היהדות הרבנית, שנשענת על דברי החכמים שדבריהם חזקים יותר מדברי התורה".

עם עלייתם של הקראים לארץ ישראל, המסגרת של הקהילה ותקנותיה נחלשה וכך גם מעמדם של החכמים הקראיים. השאלה על מידת סמכותם מעוררת גם עתה חילוקי דעות בקרב החוגים הקראיים.

ברוב נושאי האמונות והדעות לא נחלקו הקראים והרבניים. עיקרי האמונה שכתב החכם הקראי יהודה הדסי בספרו "אשכול הכופר", דומים לאלה שציין הרמב"ם, בתוספת העיקרים "חובה להבין את התורה לאשורה בלשונה" (כלומר חובה להתמצא בעברית עתיקה למען קריאת התורה) ו"המקדש הוא משכן כבוד ה' לעולם".

בעקבות ספר דניאל מקבלים הקראים את קיומו של "קץ הימים" ואת תחיית המתים. כמו כן מאמינים הם בביאת המשיח.

ערך מורחב – הפולמוס הרבני-קראי

בין נימוקי הקראים לעמדתם, שהתורה שבעל פה אינה מחייבת ואינה דברי אלוהים:

• אלוהים קורא לכל יהודי לפרש את התורה מתוך יגיעה אישית ומייתר את הצורך בסמכות מפרשת: ”כִּ֚י הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לֹא־נִפְלֵ֥את הִוא֙ מִמְּךָ֔ וְלֹ֥א רְחֹקָ֖ה הִֽוא׃ לֹ֥א בַשָּׁמַ֖יִם הִ֑וא לֵאמֹ֗ר מִ֣י יַעֲלֶה־לָּ֤נוּ הַשָּׁמַ֙יְמָה֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ וְיַשְׁמִעֵ֥נוּ אֹתָ֖הּ וְנַעֲשֶֽׂנָּה׃ וְלֹא־מֵעֵ֥בֶר לַיָּ֖ם הִ֑וא לֵאמֹ֗ר מִ֣י יַעֲבׇר־לָ֜נוּ אֶל־עֵ֤בֶר הַיָּם֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ וְיַשְׁמִעֵ֥נוּ אֹתָ֖הּ וְנַעֲשֶֽׂנָּה׃ כִּֽי־קָר֥וֹב אֵלֶ֛יךָ הַדָּבָ֖ר מְאֹ֑ד בְּפִ֥יךָ וּבִֽלְבָבְךָ֖ לַעֲשֹׂתֽוֹ׃”ספר דברים, פרק ל', פסוקים י"א–י"ד
• אלוהים ציווה במפורש לא להוסיף ולא לגרוע מתוך דברי התורה. ”אֵת כָּל הַדָּבָר, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם - אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ, לַעֲשׂוֹת: לֹא תֹסֵף עָלָיו, וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ”^[6]. חז"ל הוסיפו שבע מצוות דרבנן, והקראים רואים בכך כפירה חמורה.
• התורה שבעל פה אינה מוזכרת אפילו פעם אחת בתנ"ך לטענת הקראים, ואילו הייתה תורה נוספת לעם ישראל, הרי שאלוהים היה מורה בפירוש להאמין בה.
• כשציווה אלוהים על משה לעלות להר סיני ולקבל את התורה היו דבריו אליו: ”וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה, וֶהְיֵה־שָׁם; וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן, וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי, לְהוֹרֹתָם”.^[7] כאן ובמקומות נוספים בתורה מצוין שדברי התורה כתובים על ספר.
• התנ"ך מציין שהתורה אבדה ושעם ישראל היה ללא תורה. ”וְיָמִים רַבִּים, לְיִשְׂרָאֵל: לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת, וּלְלֹא כֹּהֵן מוֹרֶה, וּלְלֹא תוֹרָה”^[8] ושהתורה אבדה ”וַיֹּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, עַל שָׁפָן הַסֹּפֵר, סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי, בְּבֵית ה'; וַיִּתֵּן חִלְקִיָּה אֶת הַסֵּפֶר אֶל שָׁפָן, וַיִּקְרָאֵהוּ”.^[9] מכך הקראים מסיקים שלא סביר שהתורה שבעל פה יכולה להיזכר במשך הדורות, כאשר אפילו התורה שבכתב נשכחה.
• חכמי המשנה והתלמוד חולקים זה על זה. מכאן מסיקים הקראים שאלו לא הסתמכו על קבלה מאלוהים, שהרי אילו הייתה להם קבלה, היו כל החכמים צריכים להגיד אותם הדברים. לפי טענתם, לא ייתכן שהאל היה מצווה על עם ישראל לבצע דברים סותרים.
• התורה שבעל פה סותרת כביכול את התורה שבכתב במקומות רבים, ולכן לא ייתכן שהיא באה מאותו מקור אלוהי.
• במשך הזמן נוספו לתורה שבעל פה עוד ועוד פירושים ותוספות שונות, גם על ידי רבנים בימינו. כל אחד מהרבנים מתבסס בפירושיו ובפסיקותיו לא רק על התורה שבכתב כפי שניתנה, אלא גם על הפירושים הרבניים הקודמים ולעיתים אפילו על דעה אישית. מכיוון שאדם מועד לטעות, ייתכן לטענתם שפרשנותם של רבנים בימינו מבוססת על טעויות של קודמיהם, שהולכות ומצטברות זו על גבי זו.

ערך מורחב – היסטוריה של היהדות הקראית

הופעת הקראות כתנועה דתית נקשרת עם דמותו של החכם ענן בן דוד בן המאה ה-8. אמנם לא ידוע לנו על קהילה קראית או על אישים קראים לפני תקופתו של ענן, אך ההשערה היא שענן לא המציא את הקראות יש מאין, אלא איחד קבוצות קיימות בעם היהודי.^[10] חלק מהקבוצות ההן היו מהמתנגדים לסמכות הגאונים, חלק אחר התנגד לשיתוף הפעולה עם השלטונות, והיו קבוצות שכעסו על חיי הפאר של ראש הגולה.^[11] ענן איחד בין כל הקבוצות הללו, שמשערים ששורשיהן עתיקים, והשיג חופש פוליטי ודתי מידי השלטונות הערבים.

חוקרים אחרים סבורים שלמעשה ענן בן־דוד ייסד תנועה של יהודים שנקראו על שמו "ענניים", אשר התקיימה בנפרד מהקראים והתאפיינה בגישה שונה במקצת. רק כמה דורות אחרי ענן, נטמעו הענניים בקראות ואף שימשו כמנהיגים קראיים. הטוענים כך מסתמכים בין השאר על ספר האורות והמגדלים של יעקב הקרקסאני, חכם קראי בן המאה העשירית, שמספר על שתי תנועות אלה כתנועות נפרדות, וכן על עדויות נוספות. לפי גרסה זו, אירעה ההתנתקות הגמורה של הקראים מהרבניים בימיו של החכם דניאל בן משה אלקומיסי שאף ייסד את תנועת אבלי ציון הקראית.

תקופת ימי הביניים הייתה תקופת פריחה ביצירה הקראית, בעולם בכלל ובארץ ישראל בפרט, בתחומי הפרשנות, הדקדוק, הספרות, הפילוסופיה והפצת הקראות. נראה שבארץ ישראל היה מעמדם בכיר ממעמד היהודים הרבניים, אליהם חלחלו כמה ממנהגיהם. בתקופה זו פעלה תנועת אבלי ציון הקראית, שקראה לעליה לארץ ישראל וחבריה נהגו מנהגי אבלות על החורבן. חכמים קראיים כמו דניאל בן משה אלקומיסי, סהל בן מצליח הכהן, סלמון בן ירוחם ויעקב הקירקיסאני, פעלו במרץ על מנת להפיץ את הקראות בגולה, פעילותם נשאה פרי וקהילות קראיות היו בכל תפוצות ישראל. באותם זמנים היו הקראים עסוקים בפולמוס סוער עם רבנים כמו הרב סעדיה גאון, שיש אומרים שללא פועלו, הייתה הקראות דוחקת את רגלי היהדות הרבנית במזרח. בשל הפולמוס המחודד, נוצרה הפרדה בין הקראים לבין המאמינים בתורה שבעל פה.

עם כיבוש ירושלים על ידי הצלבנים בשנת 1099 חרבה הקהילה הקראית בירושלים, ושוקמה אחרי כיבוש ארץ ישראל בידי צלאח א־דין בשנת 1187. כיבוש ארץ ישראל הוביל לנדידת מרכז הכובד הקראי לממלכת הכוזרים ולאימפריה הביזנטית, שם התקיימה קהילה קראית עוד לפני הטבח הצלבני בירושלים. בביזנטיון המשיכו לפעול חכמים קראים כמו יעקב בן ראובן, יהודה בן אליהו הדסי, אהרון בן יוסף הרופא מחבר "ספר המבחר", אהרון בן אליהו מניקומידיה ("האחרון") מחבר "עץ חיים", ו"גן עדן" ואליהו בשייצי מחבר ספר ביאור המצוות המקיף "אדרת אליהו", שהוא ספר ביאור המצוות הנפוץ ביותר אצל הקראים. בשייצי הוא אחת הדמויות החשובות ביותר בתולדות הקראים. המהפכה ההלכתית שיזם, שעוררה מחלוקת קשה בקרב בני עדתו, כללה שינויים מרחיקי לכת וקירבה מאוד את פסיקתם לזו הרבנית.

המרכז בקושטא שקע בסופם של ימי הביניים, והמרכז עבר לקרים ולארצות מזרח אירופיות אחרות. במחצית השנייה של המאה ה־17 היו כ־30 קהילות קראיות במזרח אירופה. קראי מזרח אירופה דיברו בשפה ייחודית משלהם - שפה קראימית ("לשון קדר"). החל מהמאה ה־19 עלתה במזרח אירופה התנועה הלאומית הקראית, שטענה שלקראים אין שורשים יהודים. ממנהיגי התנועה הקראית במזרח אירופה בתקופה זו היה אברהם פירקוביץ'. בעקבות כך, חלק מקהילות הקראים לא נספו בשואה.^[12] בסוף המאה ה־19 היו כ־13,000-12,000 קראים בעולם.^[13] בתקופת השלטון הסובייטי שקעה מאוד הקראות המזרח אירופאית.

הקהילה הקראית המצרית היוותה מרכז קראי עתיק וחשוב במשך דורות. לאחר הקמת מדינת ישראל, ועם האנטישמיות הגואה במצרים - עלו רבים מהיהודים לארץ ישראל, על אף שהתקשו לקחת עמם את רכושם.

בשנים שקדמו לקום המדינה היו מיעוט של קראים שהתרכזו בעיקר בירושלים, אחרי הכרזת המדינה עלו מאות מבני הקהילה בתוקף חוק השבות לישראל. מוצאם של רוב רובם של הקראים במדינת ישראל הוא בקראי מצרים, ומוצא מיעוטם הוא בקראי עיראק, טורקיה, רוסיה ובכאלו שקיבלו על עצמם את הקראות. מספר הקראים מוערך בישראל בכ־40,000 נפש (ובעולם חיים עוד כ־10,000 נפש). קהילות קראיות קיימות ברמלה (שני בתי כנסת) ובה נמצא גם מבנה "מרכז היהדות הקראית העולמית", באשדוד (שני בתי כנסת), באופקים, בבאר שבע, בקריית גת, בבת ים, ראשון לציון, בערד, בירושלים ובמושבים בית עזרא, מצליח ורנן (מצליח ורנן נחשבים ליישובים הקראיים היחידים בעולם). בסך הכול ישנם 13 בתי כנסת קראיים בישראל, ב־10 יישובים ובית תפילה אחד בערד.^[14]

כיום נפוצים יחסית נישואים בין רבניים לקראים. בדומה לתהליכים כלליים שהתרחשו בעת המודרנית בזרמים דתיים שונים, גם בקרב הקראים יש תופעה של חילון וישנם קראים שאינם מקפידים על מצוות אמונתם קלה כבחמורה.

עוד מקום המדינה הקראים זכו ליחס מנוכר ובמשך שנים רבות היה מעמדם של בתי הדין הקראים בעייתי, שכן החוק אינו מכיר בקראים כעדה דתית נפרדת, על אף ניסיונותיהם של מנהיגי הקהילה ובראשם הרב הראשי חיים בן יצחק הלוי לפעול מול הממשל, בגלל התנגדות הממסד הרבני. אף שבדרך כלל ניתנו פסקי הדין בענייני גירושים ונישואים בידי בית הדין העדתי, הדרך הייתה פתוחה לפני כל אחד מהצדדים, אם חפץ היה להעביר את הדיון לבית הדין הרבני. בית המשפט העליון שינה מצב זה ב־1995, והפך את המשפט הקראי למחייב עבור בני זוג מהעדה הקראית. בשנת 2014, בית המשפט העליון פסק כי יש להמשיך להנפיק תעודות גירושין לבית הדין הקראי כל עוד לא הוסדר מעמדו בחוק.^[15]

הקראים רואים בבית הכנסת מקדש־מעט, ומקום מרכזי וייחודי שבו האדם מתייחד עם בוראו, ולכן כל הנכנס לבית התפילה חייב להיות נקי וטהור בגופו ובלבושו מכל טומאה. בבתי הכנסת הקראיים לא נועלים נעליים מפאת קדושת המקום: הקראים אומרים שמן הראוי להתנהג בהתאם לקדושת המקום ולא להיכנס לבית הכנסת בנעליים אשר דורכים בהן במקומות מזוהמים וטמאים. חליצת נעליים במקומות קדושים היא כלל ידוע מימים ימימה שנאמר גם למשה וגם ליהושע: "שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו, קֹדֶשׁ הוּא".^[16] רצפת בית הכנסת הקראי מכוסה בשטיחים עליהם מקיימים את כל תנאי התפילה הנלמדים מתוך התפילות שמצוינות במקרא.

בראשית המאה ה-21 נמצאו בעולם מספר עשרות בודדים של בתי כנסת קראים פעילים, ועוד מספר בתי כנסת שאינם עוד בשימוש. רוב בתי הכנסת הפעילים נמצאים בישראל, ובמזרח אירופה.

ערך מורחב – הלוח הקראי

הקראים משתמשים בלוח שנה שאינו קבוע מראש ומבוסס על חשבון, אלא על 'ראיית הירח': היום שבו נראה סהר הירח בפעם הראשונה בחודש, אחרי שהירח של החודש הקודם נעלם, נקבע כראש החודש. שיטה זו במקורה היא שיטה רבנית חז"לית, המתוארת בהרחבה במשנה ובתלמוד במסכת ראש השנה. מאחר שלא מצוין מפורשות במקרא כיצד היו מחשבים את חודשי השנה ועונות השנה, קיבלו הקראים עליהם את שיטת קידוש החודש החז"לית כשיטתם בפועל, אולי גם בשל כך שהם לא הכירו כל שיטה אחרת לחישוב החודשים. שהרי לא היה ידוע בראשית הקראות על הכתות היהודיות מימי הבית השני, שהנהיגו לוח שנה משלהם החולק על שיטת קידוש החודש הפרושית. הבשלת השעורה בארץ ישראל היא הסימן לאביב, שבו אמור לחול חודש ניסן, ולעיבור השנים.

לגבי מועד תחילתה של ספירת העומר ואופן הספירה, ישנה מחלוקת בין היהדות הרבנית לבין הקראים. הקראים טוענים שצריך להתחיל לספור ממחרת שבת בראשית, כלומר ממוצאי השבת הראשונה שלאחר ליל הסדר, לפי הכתוב "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת", והספירה צריכה להסתיים לאחר שבעה שבועות שלמים ("שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר־לָךְ"), וכך יוצא שלחג השבועות אין מועד קבוע בלוח העברי.

אולם, לפי היהדות הרבנית פירוש הביטוי "ממחרת השבת" מתכוון ליום טוב הראשון של פסח, שהוא מעין 'שבתון', וכן מצינו שהביטוי "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" חופף לביטוי "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח" בעניין איסור חדש. נוסף על כך, נאמר בעניין איסור אכילת תבואה חדשה: "...מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן. וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַה'. וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם" (ספר ויקרא, פרק כ"ג). כלומר, אסור לאכול תבואה חדשה עד הבאת הקורבן "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת". לעומת זאת, בספר יהושע מתואר שבני ישראל אכלו מהתבואה החדשה של הארץ דווקא "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח": "וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח--מַצּוֹת וְקָלוּי: בְּעֶצֶם, הַיּוֹם הַזֶּה" (ספר יהושע, פרק ה'). היהדות הרבנית מביאה לעמדה זו ראיות נוספות מהמקרא.

הקראים מנמקים את עמדתם בכך שהמילה 'שבת' בביטוי 'ממחרת השבת' אינה מציינת בכל התורה יום טוב, אלא רק שבת. לטענתם, לא ייתכן שבאותו קטע המילה שבת תציין פעם יום טוב ופעם שבוע. לכן, לדברי הקראים, הפירוש ההגיוני היחיד הוא שהמילה שבת מציינת שבת בראשית, ואז יש גם משמעות לכך שחג השבועות צריך להיות מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, כלומר ביום ראשון.

אולם, חכמי הדת הרבניים מציינים שהמילה "שבת" או "שבתון" כן מופיעה במועדים אחרים, כגון ביום הכיפורים,^[17] בראש השנה^[18] וכן בחג הסוכות ובשמיני עצרת.^[19] כמו כן מציינים הרבניים, שאי אפשר לפרש את המילה "שבת" בפסוק על ספירת העומר בהקשר של "שבת בראשית", שכן אמנם כתוב "ממחרת השבת" אך לא מפורש על איזו שבת מדובר - אם השבת שבתוך חול המועד, או בשבת שלאחר המועד. כמו כן המשך הפסוק מורה שהמילה "שבתות", משמעה "שבועות", שכן כתוב: "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה", ואם מפרשים זאת על "שבת בראשית" הביטוי "שבתות תמימות" איננו מובן - איך אפשר לספור שבת לא שלמה? אלא אם מפרשים ש"שבתות" הם "שבועות", הדבר מתבאר כ"תספרו שבעה שבועות שלמים בלי להחסיר אף יום", ובכך הביטוי "עד ממחרת השבת השביעית" מקבל משמעות של "עד ממחרת השבוע השביעי".

הנימוק הנוסף שהקראים מביאים לעמדתם, הוא שחג השבועות הוא המועד היחיד שהתאריך המפורש שלו אינו כתוב בתורה, ולכן הדרך לחישוב מועד החג היא הספירה. הקראים טוענים, כי העובדה שביהדות הרבנית כן יש לחג השבועות תאריך קבוע סותרת את הפסוק "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת" מכיוון שעלול להיווצר מצב בו יהיו שמונה שבתות בין חג הפסח לשבועות, ולא שבע. אולם, חז"ל מפרשים את המילה "שבתות" בתור "שבועות", כלומר שבעה שבועות ממחרת חג הפסח, ולכן אין בכך סתירה.

לקראים אין "יום טוב שני של גלויות" שאינו כתוב בתורה שבכתב. נוסף על כך, אפילו יום תרועה (שמו הקראי של ראש השנה) נמשך אצל הקראים יום אחד בלבד, ואינו מציין את תחילת השנה, שכן לפי לוח השנה המקראי החודש הראשון הוא ניסן. המסורת הרבנית היא זו שקובעת שהציווי "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים"^[20] שמצווה אלוהים את משה ואהרון מדבר על חודש ניסן. אולם לא מפורש באף פסוק שניסן הוא החודש הראשון.

הקראים אינם חוגגים את חנוכה משום שאינו מוזכר בתנ"ך, ומשום שלגרסתם, אי אפשר לשמוח על חנוכת בית המקדש, שכן הוא חָרַב מאז; ומציינים את פורים במשך שני ימים בכל מקום שהוא. בשנה מעוברת חוגגים את פורים באדר א'.

בעבר פירשו הקראים בדרך מיוחדת את הפסוק "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד": לדעתם, היות הגבר והאישה "בשר אחד" הופכת את קרובי האישה לפסולי חיתון עבור קרובי הבעל, ולהפך. שיטה זו נקראה שיטת הריכוב בעריות. בשל היותם של הקראים מועטים, איסור זה איים על המשך התקיימותם. חכמים קראיים מאוחרים גרסו כי שיטת הריכוב בעריות היא הוספה על דברי התורה, ולכן במשך השנים בוטל הריכוב בהסכמה כללית. על פי היקש מהתורה אוסרים הקראים נישואים בין אישה לבין דודהּ, אחי אביה או אחי אימהּ, נישואים שמותרים אצל הרבניים.

יחסם של הקראים למי שנחשבים טמאים מחמיר למדי. הטמאים (גברים או נשים) אוכלים בשולחן נפרד, צריכים לשמור על בידול ונאסר עליהם להיכנס לבית הכנסת. טומאת הנידה אצל האישה נמשכת אצל הקראים רק שבעה ימים (על פי הכתוב "שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ"^[21]), ואין צורך לספור שבעה ימים נקיים לאחר סיום הווסת, כפי שנהוג בטומאת זבה. זמן הנידה מגיע לשבעה ימים לאחר לידת בן ולארבעה עשר ימים לאחר לידת בת. לימים אלה נוספת תקופה שנקראת "ימי טהרה" שאורכה שלושים ושלושה ימים ללידת בן, ושישים ושישה ימים ללידת בת, כמפורש בפרשת תזריע בספר ויקרא.

נוהגי הטהרה דומים למנהגם של יהודי אתיופיה, ויש שאפילו שיערו שהתקיימו קשרים בין הקהילות. אולם, הקראים טוענים שהדמיון הרב בין ההלכה הקראית להלכה של יהודי אתיופיה נובע מכך שיהודי אתיופיה גלו מהארץ בתקופה שבה עדיין לא הייתה תורה שבעל־פה, ומכך שיהודי אתיופיה היו מבודדים משאר יהודי העולם ולא נתונים להשפעתם.

הקראים לא מקבלים את הדעה הרבנית שחובה לטבול במקווה טהרה כדי להיטהר מהטומאה, ורואים בה המצאה מאוחרת. הקראים סבורים שאפשר להיטהר מטומאה בכל מים זורמים ואפילו במקלחת.

בקרב הקראים בישראל קיימת שחיקה במידה בה נשמרת הרחקת הטמאים, אך עדיין מקפידים עליה מאוד בבית הכנסת.

לפי הגישה הקראית נחשבות הנשים כשוות לגברים, וחכמי הקראים הביעו יחס חיובי ולא מגביל לנשים. גישה זו באה לידי ביטוי בהבדלים אחדים בין מנהגי הקראים למנהגי הרבניים:

• הקראים אינם מברכים "ברוך ... שלא עשני אישה". במקום זאת, הגברים והנשים מברכים את אותה ברכה "ברוך ... הבוראי בצלם אנוש", על אף שברכות השחר אינן מוזכרות בתורה והן תקנה של היהדות הרבנית.
• הנשים חייבות במצוות כמו הגברים, בכלל זה מצוות עשה שהזמן גרמן, שלפי היהדות הרבנית הנשים פטורות מהן. הקראים טוענים כי התורה אומרת במפורש מתי מצווה פונה רק לנשים ומתי היא פונה רק לגברים, ובכל שאר המקרים, המצוות מיועדות לשני המינים באופן שווה.
• עדות אישה, לדעת הקראים, שווה לעדות של גבר והקראים לא עשו הבחנה במינו של האדם לגבי ערך עדותו.
• הקראים לא אסרו על נשים להחזיק בתפקידי הנהגה, גם בתקופות קדומות. כך למשל במאה ה־11 בספרד, לאחר מותו של המנהיג הקראי סידי אבן אל תראס, מונתה אשתו שנקראה אל־מועלמה (המורה) לתפקיד החכם בספרד.
• לדעת הקראים, בזמן גירושין זכויות וחובות הגבר והאישה שוות.

גם הקראים סבורים שעל הגבר לתת את הגט לאישה, אלא שהם פיתחו במאה ה־19, אחרי מחלוקות פנימיות רבות, הלכה שלפיה במקרים מסוימים של עגינות יכול בית הדין לתת את הגט במקום הבעל, וכך לגרש את האישה בעל כורחו של זה.

• הקראים אינם מקבלים את המושג ההלכתי 'קול באישה ערווה' ולפיכך הם מתירים שירת נשים בפני גברים.
• בבתי כנסת קראיים ישנה הפרדה במקום התפילה בין גברים לנשים, והסיבה לכך היא שמירת הצניעות - בבית הכנסת הקראי משתחווים לאלוהים אפיים ארצה, וכאשר אישה משתחווה יש חשש שהיא תחשוף את עצמה.

עם זאת, חוקי הטהרה מכבידים על הנשים כך שבמשך שבעה ימים מהווסת (זמן נידתן) הן צריכות להימנע מסוגים מסוימים של מגע חברתי ולאכול בשולחן נפרד (כאמור לעיל).

בבתי הכנסת הקראים בארץ לא נהוג שאישה תעלה לתורה (עלייה לתורה היא חלק מהתקנה של היהדות הרבנית לקריאת התורה במחזור שנתי בשבתות ומועדים והתקבלה על ידי היהדות הקראית).

בעבר החמירו הקראים מאוד בדיני השבת. למשל, חלקם לא קיבלו את העיקרון לפיו ספק פיקוח נפש דוחה שבת. כמו כן, הם אסרו להשאיר אש דולקת מערב שבת, ולכן לא האירו את בתיהם ולא חיממו את מזונם. רבים אסרו לטלטל חפצים מחוץ לבית בשבת כלל. היו שאסרו לצאת מהבית (למעט תפילה וצרכים חיוניים) בשבת, ואף למול. הקראים אוסרים עד היום קיום יחסי אישות בשבת, כי לפי פירושם הביאה דומה לחריש וקציר וכתוב "בחריש ובקציר תשבת" (ספר שמות, פרק ל"ד, פסוק כ"א). כמו כן הם אוסרים ביצוע עבודה על ידי גוי עבור יהודי בשבת (אפילו על ידי רמיזה).

החל מהמאה ה־11 חלה הקלה הדרגתית בדינים אלו: הותר להשאיר אש דולקת מערב שבת לשבת, וחלק אף קיבלו את ההלכה הרבנית של "תחום שבת" בן אלפיים אמה. למרות הכול, גישתם עדיין מחמירה מהגישה הרבנית.

את המושג "פיקוח נפש דוחה שבת" למדו הקראים, בעקבות חז"ל, מהפסוק "ושמרתם את חוקותיי ואת משפטי, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". מהביטוי "וחי בהם" ניתן להסיק, כי החיים קודמים לקיום המצוות.

הקראים אינם מניחים תפילין, מתוך התפיסה שכל הפרשה העוסקת בנושא זה היא מטפורה, שהרי לא ניתן לשים את דברי האל על הנפש או לקשור אותם.

המזוזה הקראית היא דף (בדרך כלל קלף), לרוב ממוסגר, עליו כתובים עשרת הדיברות (שנחשבות דבר ה' העילאי), על אף שהתורה שבכתב לא מגדירה בבירור מהם הפסוקים שיש לכתוב (וגם לא מציינת שיש לכתוב על קלף) אלא רק מצווה באופן כללי שיש לכתוב את "דְּבָרַי אֵלֶּה" "עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ".^[22]

בברית המילה הקראית יש כריתת הערלה, אך אין פריעה (באצבעות המוהל) ומציצה (של הדם בשפתיו), שאינן כתובות בתורה שבכתב.

לפי הקראים, מוצאו של האדם נקבע לפי האב ולא לפי האם, בטענה שכך נהגו בתקופת המקרא, ולראיה הם מביאים את כל שושלות היוחסין בתנ"ך, שבהן מצוינים רק שמות אבותיו של האדם.

הקראים מתירים לאכול בשר עם חלב, ונאסר רק בישול של "גדי בחלב אמו". אולם, יש המסיקים מהפסוק שחל איסור על בישול של כל בעל חיים יונק בחלב אמו, ואין האיסור מתכוון רק לגדי. ברמלה ובאשדוד קיימים אטליזים המוכרים בשר בשחיטה ובהכשר של היהדות הקראית.

הקראים מטילים פתיל תכלת בציצית, על פי הכתוב "וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף, פְּתִיל תְּכֵלֶת".^[23] אולם לשיטתם, צבע התכלת יכול לבוא מכל מקור שהוא, בניגוד לשיטת הרבניים לפיה מקורו הכשר היחידי של צבע תכלת הציצית הוא בדמו של חילזון מסוים.^[ג]

את המושג "עין תחת עין" מפרשים הקראים כפשוטו, אדם שהוציא עין לחברו במזיד - יש להוציא את עינו (לפי הפירוש הרבני, כוונת התורה היא שיש לפצות בממון על הוצאת העין). אמנם בפועל דין זה אינו נהוג, שכן הוא סותר את דיני הממשלה, ועקרון דינא דמלכותא דינא בדיני ממון מקובל על הקראים.

ערך מורחב – הפולמוס הרבני-קראי

לאורך ההיסטוריה ראו היהודים הקראים את עצמם כחלק בלתי נפרד מעם ישראל, וניסו להשפיע על עם ישראל מבחינה אמונית מבפנים. גם הפוסקים הרבניים ראו את הקראים כחלק מעם ישראל אבל לפי השקפתם הם חלק חוטא. חריג להשקפה כללית זאת הופיע במזרח אירופה בראשית המאה ה־20, כאשר הופיעו גישות לאומיות בדלניות בקרב חלק מקראי מזרח אירופה.

הרבניים טוענים כנגד הקראים, שגם לקראים נוצרה במרוצת הדורות מעין "תורה שבעל־פה" משלהם. הקראים מצידם מדגישים את ההבדל שבין הלכות שהתקבלו כפירוש סביר לתורה (ולא בהכרח יחייבו את הפוסקים הקראיים של הדורות הבאים) לבין המסורת הרבנית שלפיה התורה שבעל־פה ניתנה למשה בסיני, ושלדברי הקראים כל תוספת בה מחייבת את הדורות הבאים. היו בין הרבניים שטענו כי הקראים באו מתוך הצדוקים והבייתוסים, אולם קיים הבדל ניכר בין ההשקפה הצדוקית, לפי מה שידוע עליה, לבין ההשקפה הקראית (אמנם, חוקרים שונים שיערו שהשקפות צדוקיות עמדו בבסיס הקראות והשקפות שאולי הושפעו מכת האיסיים נטמעו בקרב היהדות הקראית^[24]).

בתקופה קדומה, היו מקובלים נישואין בין קראים לרבניים, ובגניזת קהיר נמצאו עדויות רבות לנישואין כאלה. לעיתים הם נערכו בבית הדין הקראי, ולעיתים בבית הדין הרבני. במקרים של זוגות מעורבים, שני הצדדים היו מתחייבים לכבד זה את מנהגיו של זה, ולאפשר לכל אחד מן הצדדים לנהוג לפי פסיקת ההלכה המקובלת בקבוצתו.

עד השנים האחרונות סירבו הקראים לקבל לקרבם יהודים רבניים.^{[דרושה הבהרה]} אחד הטעמים לכך היה חשש ממזרות, שכן נישואי קרובים מסוימים שמותרים לפי יהדות הרבנית, נחשבים אצל הקראים כיחסים אסורים. חשש נוסף מהורדת המחיצות בין העדות הובע על ידי מנהיג קראי במשפט: "אנחנו האגם והם האוקיינוס, מה יקרה כשייפרץ הסכר?"^{[דרושה הבהרה]}

יחסה של היהדות הרבנית אל היהדות הקראית לא היה עקבי במהלך ההיסטוריה. במקרים מסוימים הוא התאפיין בחוסר סובלנות מובהק ובמקרים אחרים היחס היה סובלני הרבה יותר. בדרך כלל, יחסם של הפוסקים הספרדים לקראים היה ידידותי יותר מאשר היחס של הפוסקים האשכנזיים.

לעומת זאת היו מעט רבנים שעודדו את הלימוד בספרי הקראים, למשל ר' יוסף שלמה דלמדיגו, המכונה יש"ר מקנדיא, באיגרת האחוז שכתב אומר: "בין כך בני, אל תטוש תורת אמך ללמוד בספרי הקראים כלם ובס' המצוות והאדרת [הכוונה לאדרת אליהו של החכם אליהו בשייצי] והיית לכל רואיך לשם ולתפארת. בני, אם תיקח אמרי, אלו הספרים מספיקים לך לדעת כל למוד יקיר מן הארץ אשר בלבנון עד האזוב אשר יוצא בקיר"^{[דרושה הבהרה]}. במקומות אחרים, ר' דילמידיגו מעמיד את פירושי הקראים לתורה, כמו ספר העשר של החכם יעקב בן ראובן וספר המבחר וכתר תורה במעלה קודמת לפירושי רד"ק ורש"י^{[דרושה הבהרה]}.

הרמב"ם פסק בהלכות ממרים שבמשנה תורה, כי מי שאינו מאמין בתורה שבעל פה הוא כופר שיש לו דין "מורידין ואין מעלין", אולם הוציא את הקראים מכלל זה: ”אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים, וגדלו אותם על דעתם הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו ואינו זריז לאחוז בדרכי המצות שהרי הוא כאנוס... לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה, ולא ימהר אדם להורגן” (הלכה ג').

על אף העימות והסכסוך בין העדות, נישואין בין רבניים לקראים, כששני הצדדים נותרים באמונתם ומקיימים את מנהגיהם, היו נפוצים במאה העשירית ועד המאה השתים־עשרה. כתובות ומסמכים אחרים מן הגניזה הקהירית, כמו גם עדויות בפוסקים, מעידות על כך. אולם, במאה השלוש־עשרה גברה האיבה, והמקורות מאותה תקופה מעידים כי קשרים מסוג זה חדלו ולא נחשבו עוד אפשריים.^[25]

פוסקים רבים קבעו כי קראים הם פסולי חיתון, מפני שהם נחשבים ספק ממזרים.^[26] הנימוק לכך הוא, שהקידושין בעדה הקראית קבילים על פי ההלכה הרבנית, אך לא כך לגבי הגירושין. ישנה אפשרות סבירה לגבי כל קראי כי אחד מאבותיו נולד לאישה שעברה גירושין קראיים ולבעלה החדש - ואם הגירושין אינם תקפים הלכתית, הרי שהאישה עדיין אשת איש של בעלה הראשון, ונישואיה השניים הם בגדר ניאוף, והילדים שנולדו לה וצאצאיהם הם בגדר ממזרים על פי ההלכה הרבנית. בעמדה זו אחז גם הרמ"א.^[27]

גם במאה האחרונה, רבנים במצרים ובישראל תמכו בקבלתם של קראים ליהדות הרבנית, לפחות בתנאים מסוימים. הרב עובדיה יוסף והרב אליהו בקשי דורון התירו אותם לבוא בקהל, כשהנימוק העיקרי הוא שלילת תוקף קידושיהם, שכן העדים פסולים מעצם היותם קראים,^[28][29] ולכן הכלה הקראית לא נחשבת כאשת איש לפי ההלכה, כך שלא ניתן לטעון שילדיה נולדו מניאוף. ניסיון של הרב אליהו אברז'ל, אב בית הדין הרבני בבאר שבע, לבטל את הנוהג הזה, עורר ב־1994 סערה גדולה.

• קראי מזרח אירופה
• ענן בן דוד
• הלוח הקראי
• אבלי ציון
• שומרונים

• נתן שור, תולדות הקראים, מוסד ביאליק, ירושלים, 2003.
• יוסף אלגמיל, תולדות היהדות הקראית, המועצה הארצית של היהודים הקראים בישראל. 1979.
• אברהם קורמן, זרמים וכתות ביהדות, עמודים 225–248.
• אברהם בר גוטלובר, ביקורת לתולדות הקראים, ווילנא תרכ"ד 1865.
• ספר אוצר מסעות, מאת יהודה דוד אייזנשטיין, תל אביב, תשכ"ט: "מסעות הקראים לארץ ישראל", עמ' 188 - 218.
• רפאל מאהלר, הקראים: תנועת גאולה יהודית בימי הביניים, מרחביה: ספרית פועלים, 1949.
• מיכאל קורינאלדי, המעמד האישי של הקראים, הוצאת ראובן מס, 1984
• יורם ארדר ומאירה פוליאק, תור הזהב הקראי, הוצאת כרמל, 2022^[30]
• גודלה אחיעזר, תודעת היסטורית, השכלה ולאומיות בקרב קראי מזרח אירופה, מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, ירושלים תשע"ו.
• הרב חיים ויסברג, פסיפס: דתות ועדות בצה."ל, מערכות, נובמבר 2022.
• יורם ארדר, דרכים בהלכה הקראית הקדומה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשע"ג.

מדיה וקבצים בנושא יהדות קראית בוויקישיתוף

• יהדות קראית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• קראים, דף שער בספרייה הלאומית

• שמחה אסף, לתולדות הקראים בארצות המזרח, באהלי יעקב, ירושלים תש"ג, עמ' 181 ואילך
• היהודים הקראים, פעמים 32, תשמ"ז 1987
• היהודים הקראים, פעמים 89, סתיו תשס"ב
• יהודים קראים במזרח, פעמים 90, חורף תשס"ב
• שמואל ספקטור, ‏הקראים באירופה שבשליטת הנאצים בראי מסמכים גרמניים, פעמים 29, תשמ"ז
• יורם ארדר וחגי בן-שמאי, ‏דיון: המפגש של הקראות עם המגילות הגנוזות והספרות האפוקריפית הקרובה לה, קתדרה 42, ינואר 1987, עמ' 86-53
• היהדות המקראית בעברית
• יורם ארדר ומאירה פוליאק, הקנון הקראי במאות התשיעית עד האחת עשרה לסה"נ, תעודה כג (תשס"ט), עמ' קסה-רי
• אמיר משיח, המפנה במאבק הרבני-קראי מהמאה הי"ח ואילך, בין דת, לאום וארץ א (2014), עמ' 165–180.
• Geoffrey Khan‏, The Karaites and the Hebrew Bible.
• זאב סולטנוביץ', הפילוג הקראי, באתר "ישיבה"
• רשימת מאמרים על היהדות הקראית באתר רמב"י
• צופיה הירשפלד, קראים - היהודים האבודים, באתר ynet, 3 באוגוסט 2011

• האתר הרשמי של "היהדות הקראית העולמית (ע"ר)"
• בית הדין היהודי-קראי
• הפינה הקראית באינטרנט

קראים בישראל

• החלטת בג"ץ הקובעת כי אין תוקף לגירושין על ידי בית הדין הקראי
• יוסף אלגזי, קשה יותר להיות קראי בישראל, הארץ, 5.9.1997
• בן ישי דניאלי, תורה למעשה: סיפורה המפותל של העדה הקראית, באתר nrg‏, 19 ביולי 2011
• רנן נצר, ‏עם הספר, באתר גלובס, 7 בדצמבר 2011
• מכתב בן-גוריון לוועד העדה הקראית בעניין מעמד האישה וחובת השרות, באתר ארכיון צה"ל
• רועי צ'יקי ארד, האם העדה הקראית עומדת להיעלם? ביקור בשני יישוביה האחרונים בעולם, באתר הארץ, 27 במאי 2020

בתי כנסת קראים מרכזיים בעולם
אוקראינה אוקראינה	יבפטוריה, אודסה, קייב, חליץ', חרקוב, סימפרופול
ישראל ישראל	ירושלים, ראשון לציון, רמלה
רוסיה רוסיה	מוסקבה
ליטא ליטא	טרקאי, פוניבז', וילנה
מצרים מצרים	קהיר, אלכסנדריה
ארצות הברית ארצות הברית	דאלי סיטי
פולין פולין	ורשה
טורקיה טורקיה	איסטנבול
הרפובליקה העממית של סין הרפובליקה העממית של סין	חרבין

זרמים ביהדות
אורתודוקסים	חרדים (חסידים • ליטאים • חרדים ספרדים) • דתיים לאומיים (חרדים לאומיים) • אורתודוקסים מודרניים • נאו-אורתודוקסים
ליברלים	רפורמים • קונסרבטיבים (נאולוגים) • רקונסטרוקציוניסטים • התחדשות יהודית • חילונים-הומניסטים
תקופת בית שני	פרושים • צדוקים • איסיים • בייתוסים • תרפויטים • נצרות קדומה
ימי הביניים והעת החדשה המוקדמת	רבניים • קראים • שבתאים • פרנקיסטים