וירטוּאוֹז (באיטלקית: virtuoso, וירטואוזו; במקור הלטיני virtuosus, שמשמעו: מעלה, מצוינות, מיומנות) הוא אמן – מוזיקאי, צייר או משורר – המצטיין בכישוריו האמנותיים ובעל טכניקה יוצאת דופן.

ב"מוזיקה בעולם המערבי", מאת פיירו וייס וריצ'רד טארוסקין, נמצאת ההגדרה הבאה של וירטואוז:^[1]

...וירטואוז היה, במקור, מוזיקאי מחונן ברמה הגבוהה ביותר, אבל במאה ה-19 הוגבל המונח למבצעים, הן בקול והן בכלי, שברק הישגיהם הטכניים התבלט במידה כזאת, שהכה את קהל המאזינים בסנוורין.

המונח וירטואוז מתייחס על פי רוב למוזיקאי, המצטיין בזמרה או בנגינה. רבים מן הנגנים הווירטואוזים הם גם מלחינים, הכותבים בעיקר לכלי ששליטתם בו וירטואוזית. דוגמאות לכך הם המלחינים דומניקו סקרלטי, נגן צ'מבלו וירטואוזי, ג'ובאני בוטזיני, וירטואוז בקונטרבס, ניקולו פאגאניני, וירטואוז בכינור ופרדריק שופן, וירטואוז הפסנתר. הגדרת הווירטואוזיות מבוססת אפוא על יכולת הביצוע של נגן מסוים, המוכשר להפגין מיומנות הרבה מעל לנגן ממוצע. נגנים המתמקדים בווירטואוזיות מסתכנים בכך שיאשימו אותם בהזנחת המהות והרגש לטובת "הברק" הטכני. אותם דברים נכונים גם לגבי רקדנים, בעיקר בתחום הבלט הקלאסי, פרימה בלרינה או רקדן ראשי. על אף ההיבטים המכניים של הווירטואוזיות, וירטואוזים רבים עוקפים בהצלחה תוויות כאלה בהתמקדם בה במידה בהיבטים מוזיקליים אחרים בכתיבת מוזיקה וביצועה, או, במקרה של ריקוד, בהבעת רגש עמוק והעברת הרושם הנכון לקהל הצופים, מעבר לשליטה הטכנית ההכרחית.

במאות ה-16 וה17 ניתן התואר "וירטואוזו" לאדם בעל כישרון יוצא דופן בתחום אינטלקטואלי או אמנותי, בין אם משורר, אדריכל, מלומד וכדומה. וירטואוז בתחום המוזיקה לא היה בהכרח מבצע מבריק, אלא, חשוב מזה, מלחין, תאורטיקאי או לפחות מאסטרו די קאפלה ידוע-שם. גישה זו השתנתה בשלהי המאה ה-17 ובמאה ה-18, כאשר מוזיקאים איטלקים הביאו את המונח "וירטואוזו" לחצרות אירופה הצפונית ולתיאטראות שלה וייחסו אותו לעצמם גם אם לא עמדו בתנאיו על פי הפרשנות המסורתית. הגישה המסורתית מצאה הדים גם בצרפת ובגרמניה. יוהאן קונאו הגדיר במילים ברורות את ההבדל בין הווירטואוזו האמיתי (‘der wahre Virtuose’) ל"מוזיקוס" המחונן (‘der glückselige Musicus’), שנהנה מתמיכת נסיכים וקיסרים אבל לא הצטיין בדבר מעבר לכישרון מעשי וזריזות אצבעות^[2].

בסוף המאה ה-18 התקבל השימוש במונח לסולנים מבריקים, בכלי או בקול. התפתחות האופרה והקונצ'רטו טיפחו נטייה זו. ליסט, פסנתרן וירטואוז מבריק, הצהיר במאה ה-19 כי "וירטואוזיות איננה תולדה, אלא יסוד הכרחי של המוזיקה" (Gesammelte Schriften, iv, 1855–9). וגנר, לעומת זאת, הסתייג וטען, שהכבוד האמיתי של הווירטואוז טמון אך ורק בכבוד שהוא מסוגל לשמר לאמנות היוצרת, ואם יזלזל בה, יתנער מכבודו, כמי שמעל בייעודו לתווך ברעיון האמנותי.(Gesammelte Schriften; Eng. trans., vii, 1894–9, p.112)‏^[3].

מי שאפשרו יותר מכל את הופעת הווירטואוזים היו בוני כלי הקשת האיטלקים, שהגדולים בהם היו ועודם משפחת אמאטי, סטרדיוואריוס וג'וזפה גוארנרי. בין הכנרים הווירטואוזים, שהיו גם מלחינים, ארכאנג'לו קורלי, אנטוניו ויוואלדי וג'וזפה טרטיני, כולם בני המחצית השנייה של המאה ה-17, ואחריהם ג'ובאני בטיסטה ויוטי ותלמידו רודולף קרויצר, הנריק וייניאבסקי וניקולו פגניני, שהרושם שהשאירה נגינתו המבריקה, עתירת האפקטים והשכלולים, על בני תקופתו הביאם לסברה, כי כרת ברית עם השטן. נוסף לכישרונו הווירטואוזי היה פגניני גם מלחין פורה, שכל יצירתו נכתבה לכינור, ממש כשם שפרדריק שופן, אמן וירטואוז בפסנתר, כתב את כל יצירותיו לכלי זה. לצד אמני הכינור, התבלטו גם נגני צ'מבלו וירטואוזיים, שהנודעים בהם הם פרנסואה קופרן, ז'אן-פיליפ ראמו ודומניקו סקרלטי. יוהאן סבסטיאן באך וגאורג פרידריך הנדל היו וירטואוזים דגולים בעיקר בעוגב, אף כי הצטיינו גם בצ'מבלו^[4]. עבור חלק מההמוזיקאים ובפרט חלק מהווירטואוזים, דווקא הווירטואוזיות נתפסת כחזות חסרת תוכן או כרהבתנות נטולת ערך אומנותי, כמלאכה גרידא. ביקורת שכזו רווחה במאה ה-19 כנגד ליסט ואף הקדים בביקורתו צ'ארלס ברני על וירטואוז המקלדת האנגלי, ויליאם בבל, שהצטיין בנגינה בעוגב, בצ'מבלו, בשמיעתו האבסולוטית ובזיכרונו המדויק,

רכש תהילה ברבים על ידי עיבוד ארכני ללא צורך של השירים האהובים מהאופרה רינאלדו (מאת הנדל) ומאחרות, בנות התקופה, לתרגילי אצבעות ראוותניים ומבריקים, שאפשרו לו להדהים את קהל שומעיו הנבער מדעת בנגינת צלילים בודדים בזריזות אצבעות בלבד, ללא טעם, הבעה, הרמוניה או מודולציה, ולזכות במוניטין של מבצע דגול בהשקעה מועטה ... מר בבל... מפגין הן בטלנות והן שחצנות כאחת.

גם במוזיקה הפופולרית של המאה ה-20 בסגנון הרוק המתקדם (שילוב בין רוק ומוזיקה קלאסית), נודעים וירטואוזים רבים כמו הקלידן קית' אמרסון אשר הצטיין בנגינה על אורגן, סינתיסייזר, מלוטרון, מוג ורבים אחרים. הוא ידוע גם כמלחין מוכשר בשל שהלחין לחנים מורכבים על הקלידים בלהקתו אמרסון, לייק ופאלמר. ג'יימס גולוויי הוא וירטואוז נודע בקרב חלילנים ולעיתים קרובות נקרא "האיש עם חליל הזהב".

מדיה וקבצים בנושא וירטואוז בוויקישיתוף