האזור האירנו-טוּרָני הוא אזור פיטוגאוגרפי, הכולל ברובו צמחייה אופיינית לו אך מצויים בו גם צמחים השכיחים באזורים אחרים. הוא משתרע בצורת רצועה רחבה לאורך כל צפון אפריקה, חצי האי סיני, חצי האי ערב, דרום סוריה, עיראק, איראן וטורקיה. הוא נמשך גם לאפגניסטן, טורקמניסטן, מרכז אסיה, טיבט ועד מדבר גובי.

קווי האופי המיוחדים לאזור:

• האקלים מדברי טיפוסי ^{[דרוש מקור]}, יבשתי קיצוני, ונושא אופי קיצוני של אקלים ים תיכוני: החורף קר ושילגי, האביב והסתיו גשומים והקיץ חם ויבש.
• המשקעים מרוכזים בחורף וכמותם לא עולה על 200 מ"מ ^{[דרוש מקור]}.
• שאר תנאי האקלים לא נוחים לגידול צמחים: רוחות יבשות ולחות נמוכה הגורמים בין השאר להתאדות רבה.
• הצמחייה עשירה במספר המינים אך הצומח דל מאוד, הכסות דלילה ואזורים שלמים ללא עשב.
• הצומח הוא של ערבה, מדבר או "יער-ערבתי", דהיינו: ערבה שפזורים בה עצים בודדים מרוחקים זה מזה.
• הגידולים מוגבלים לנאות מדבר ובקרבת נחלים.

תחומי החקלאות באזור האירנו-טורני הם בעמק הנילוס ובעמקי הפרת והחידקל – נאות המדבר של האזור.

בארץ-ישראל נפוצים מינים אירנו-טורניים רבים: כ-320 מינים בעלי טיפוס תפוצה אירנו-טורני, ועוד כ-600 מינים בעלי טיפוס תפוצה מעורב, הכולל מרכיב אירנו-טורני (על פי אתר צמחיית ישראל ברשת). בין המינים האלה נמנים אירוס הדור, זוטה ובורית רפואית.

עיקר התפוצה של מינים אלה בארץ היא באזור חגורת הספר, הר הנגב, והחרמון. לכן אזור ספר המדבר והר הנגב כונה בפי הבוטנאים אלכסנדר איג ומיכאל זהרי האזור האירנו-טורני בארץ-ישראל. אולם אנליזה סטטיסטית של התפלגות טיפוסי התפוצה של כלל מיני הצומח באזורים אלה הראתה, שאלו אינם אלא אזורי מעבר בין האזור הים-תיכוני לבין האזור הסהרו-ערבי, וברוב השטח המינים האירנו-טורנים אינם מהווים את המרכיב העיקרי של עושר המינים (דנין ופליטמן 1987, 1988).

מדיה וקבצים בנושא האזור האירנו-טורני בוויקישיתוף

• מפת החבלים הפיטוגאוגרפים של ארץ ישראל באתר מט"ח