תַּפְאוּרָה היא כלל המרכיבים המשמשים לעיצוב חלל ההתרחשות בהצגת תיאטרון – איורים, מבנים ואביזרים בשולי הבמה ועליה. התפאורה יכולה להכיל כל מערך עיצוב, מאביזר בודד על הבמה כגון כיסא או סולם (בדרך כללי בהצגות תיאטרון מודרני) ועד מערכות מתחלפות של חדרים ונופים (בדרך כלל בהצגות אופרה). כמו כן התפאורה משמשת מקום מסתור לשחקנים כאשר אינם על הבמה וכלי ליצירת הפתעות לקהל כגון הגחת שחקנים ממקומות בלתי צפויים. אמנות יצירת התפאורה, כמו גם התלבושות ואמצעים נוספים, נקראת עיצוב במה. תפאורה לקולנוע וטלוויזיה נקראת לרוב "סט" (set).

ההיסטוריה של התפאורה ארוכה כהיסטוריה של התיאטרון. התפאורה ה"קלאסית" מורכבת מבד שעליו מצוירת הדמיה של החדר או הנוף שבו מתרחשת התמונה (סצנה). לעיתים משולבים בתפאורה כזו אלמנטים המקנים תחושה של מרחב תלת-ממדי.

בתיאטרון השייקספירי ובתקופתו התפאורה הייתה מבוססת על מבנה תקני של שתי קומות ומרפסת. בקומה התחתונה נבנו חדרים אחדים שאחד מקירותיהם חסר – וכך הוצג תוכנם לקהל. כך, למשל, בתיאטרון הגלוב היו בקיר האחורי של הבמה שלוש דלתות בקומה הראשונה שנפתחו לאחורי הקלעים ומרפסת בקומה השנייה. על המרפסת ישבו הנגנים שליוו את ההצגה, וכן השתמשו בה לסצנות מרפסת כגון זו שבמחזה "רומיאו ויוליה". כמו כן שימשה המרפסת מקום מושב לאנשים שהיו מוכנים לשלם כסף רב ולראות את ההצגה בקרבה הגדולה ביותר.

מאז המאה ה-17 האופרה החדירה תחכום רב לתחום התפאורות, והציגה תפאורות מתחלפות הנעות על ציר ונמשכות מעלה ומטה באמצעות חבלים וכדומה. התפאורה חרגה מתחום אחורי הבמה, ואביזרים שונים תפסו את שטח הבמה, כגון כורסאות של חדרי-אורחים ומתקני גן. החלפת התפאורה בין תמונות שונות הצריכה לעיתים הפסקה ממושכת. התפאורות המפוארות ביותר עוצבו במאה ה-19 עבור פסטיבל ביירוית, חלקן על ידי ריכרד וגנר עצמו.

השאיפה לריאליזם הגיעה לשיאה בשנים 1910–1920. באותן שנים התווספו לתפאורה מרכיבים שאפשרה הטכנולוגיה, כגון משחקי תאורה, מאווררים שייצרו רוח, הקרנת קטעי סרטים ושימוש בהם כחלק בלתי-נפרד מהתפאורה והשמעת קולות מוקלטים. בד בבד התפתח גם זרם מופשט, סימבולי ומינימליסטי שבו פיסת בד כחול יכולה לייצג ים ודלת בודדת על במה חשופה מאפשרת מעבר בין שני חדרים, ללא תיאור פרטני של תכולתם. אחת מנקודות הציון של הזרם המופשט היא הצגת הכיסאות של אז'ן יונסקו בה כל התפאורה אינה אלא כיסאות, הנוספים לבמה על ידי השחקנים עצמם. גם מחזותיו של סמואל בקט (למשל מחכים לגודו) מוצגים כמעט ללא תפאורה.

עם התפתחות הטכנולוגיה התווספו לתפאורה המסורתית מרכיבים כמו אקרני טלוויזיה על הבמה, שליטה ממוחשבת בתזוזת פריטי תפאורה, העלאת מוצגים אמתיים על בימת התיאטרון (כגון מכונית נוסעת) ועוד.

• עיצוב במה

• דן אוריין, התפאורה בדרמה ובתיאטרון, בית הספר לחינוך של התנועה הקיבוצית ארנים 1980