האופרה הגרמנית הופיעה זמן קצר לאחר הולדת האופרה באיטליה. בשנת 1627 הלחין היינריך שיץ את המוזיקה לתרגום הגרמני ללברית של האופרה האיטלקית הראשונה "דפנה". במשך רוב המאה ה-17 והמאה ה-18 השתדלו כותבי האופרות הגרמניות, בלי הצלחה יתרה, להשתחרר מההשפעה האיטלקית, והמלחינים הגרמנים הטובים ביותר, כמו גאורג פרידריך הנדל וכריסטוף ויליבלד גלוק, העדיפו ליצור אופרות במסורת ה"אופרה סריה" האיטלקית.

כמה מלחינים בתקופת הבארוק, כגון ריינהרדט קייזר, ניסו ליצור זרם אופראי גרמני נבדל שיתחרה בעליונות האיטלקית, אבל רק עם הופעתו של וולפגנג אמדאוס מוצרט החלה להסתמן מסורת בת-קיימא של אופרה רצינית בשפה הגרמנית. הוא נטל את הסוגה הפשוטה והעממית של הזינגשפיל והפך אותה לדבר מתוחכם ו"גבוה" יותר. לודוויג ואן בטהובן הלך בעקבותיו ב"פידליו", וקרל מריה פון ובר ביצירה "הקלע החופשי" ייסד צורת אופרה גרמנית ייחודית בהשפעת הרומנטיקה. את חידושיו של ובר נטל ריכרד וגנר, אחת הדמויות המשפיעות ביותר והשנויות במחלוקת בתולדות המוזיקה, לכיוונים חדשים ומהפכניים.