ששת הגדולים (באנגלית: Big Six) הוא הכינוי שניתן לשישה פעילים בולטים, ממארגני המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות שנערך באוגוסט 1963 כחלק ממאבקם של התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח. השישה הם: מרטין לותר קינג, ג'יימס פארמר, ג'ון לואיס, א. פיליפ רנדולף, רוי וילקינס וויטני יאנג.^[1][2][3]

ג'יימס פארמר התייחס למונח "שישה הגדולים" באוטוביוגרפיה שלו (Lay Bare the Heart - 1985), כמקור להקמתה של המועצה למנהיגות זכויות האדם. הוא לא כלל את א' פיליפ רנדולף ברשימת "ששת הגדולים", במקום זאת כלל את דורותי הייט, נשיאת המועצה הלאומית לנשים שחורות (National Council of Negro Women) כאחת מששת הגדולים. הוא גם ציין כי העיתונות התייחסה לא פעם לקבוצה כ"ארבעת הגדולים", למעט הייט וג'ון לואיס, אותם ייחס לסקסיזם ולהטיה בגילאים, בהתאמה.^[4]

ערך מורחב – מרטין לותר קינג

מרטין לותר קינג (15 בינואר 1929 – 4 באפריל 1968), יו"ר התאחדות ההנהגה הדרומית-נוצרית (SCLC), היה כומר בפטיסטי, פעיל והמנהיג המפורסם ביותר של התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח. קינג זכה בפרס נובל לשלום בשנת 1964, וב-1977, תשע שנים לאחר הירצחו, קיבל את מדליית החירות הנשיאותית עבור קידומו למניעת אלימות וקידום שוויון זכויות. קינג נחשב עד היום לשוחר שלום ולקדוש מעונה על ידי רבים ברחבי העולם. לכבודו מצוין מדי שנה יום מרטין לותר קינג^[5] ואנדרטת מרטין לותר קינג נבנתה לכבודו בוושינגטון די. סי..^[6]

ערך מורחב – ג'יימס פארמר

ג'יימס פארמר (אנ')‏ (12 בינואר 1920 – 9 ביולי 1999), בשנת 1942, הקים את הקונגרס לשוויון גזעי (CORE) ארגון פציפיזם שיועד להשגת הרמוניה גזעית ושוויון באמצעות מחאה והתנגדות בלתי אלימה. כאשר חסידיו של פארמר שאלו אותו פעם, "מתי אתה מתכוון להילחם?" תגובתו של פארמר הייתה, "אנו נלחמים לאחור, אנו משתמשים בנשק החדש, התנגדות." תורתו של פארמר הייתה לקיים ישיבות המוניות במרחבים ציבוריים כאות מחאה ונסיעות חופש, ניסיונות להילחם בהפרדה גזעית במסעדות ובתחבורה. פעולות אלה אפשרו ל-CORE להשיג תמיכה ופרסום בינלאומיים, מכיוון שאנשים ברחבי המדינה קיבלו השראה להיות מתנדבים בארגון שיצדד בזכויות אזרח. לימים סיפר פארמר, כי משיכה של קהל רחב זה היא הישגו הגדול ביותר.^[7]

פארמר לא נכח במצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות מכיוון שנכלא קודם לכן בגין "הפרעה לשלום" לאחר ניסיונותיו לארגן הפגנות. בהמשך, התמודד עם ביקורת על החלטתו להיות מועסק על ידי הנשיא ריצ'רד ניקסון, שלדברי פארמר הייתה זו הזדמנות עבור אפריקאים-אמריקאים להשפיע ישירות על המדיניות הפדרלית. בשנת 1998, זמן קצר לפני מותו, זכה במדליית החירות הנשיאותית על מאמציו למען זכויות האזרח.

ערך מורחב – ג'ון לואיס (פוליטיקאי)

ג'ון לואיס (21 בפברואר 1940 – 17 ביולי 2020) הפך למנהיג בתנועה לזכויות האזרח כנשיא הוועדה למניעת אלימות בקרב סטודנטים (SNCC) וכמשתתף עם מנהיגים אחרים שנלחמו על זכויות אזרח כגון: דיאן נאש, ג'יימס באבל וברנרד לאפייט בתנועת הסטודנטים נאשוויל (1959–1962). לואיס היה אחד מ-13 רוכבי החופש. בזמן לימודיו באויברסיטה, השתתף בישיבות המוניות כאות מחאה במסעדות מופרדות בנאשוויל. מקומות ישיבה אלה העניקו השראה לאחרים ברחבי המדינה ליזום מחאות דומות על הפרדה גזעית במסעדות ותחבורה ציבורית. לואיס, בגיל 23, ייצג את SNCC בנאום שנשא ב-28 באוגוסט 1963 ובמרץ במצעד בוושינגטון, הצעיר מששת הגדולים שעשה זאת. לואיס ייצג את המחוז החמישי בג'ורג'יה, מחוז הכולל כמעט את כל אטלנטה, בבית הנבחרים של ארצות הברית משנת 1987 ועד מותו. ב-2010 קיבל את מדליית החירות הנשיאותית.

א. פיליפ רנדולף (אנ')‏ (15 באפריל 1889 – 16 במאי 1979), היה סוציאליסט מתנועת הפועלים. בשנת 1925 הוא ארגן את "Brotherhood of Sleeping Car Porters". היה זה המאמץ הרציני הראשון להקמת איגוד עובדים וזכויות עבור עובדי חברת פולמן, חברה שהייתה מעסיקה מרכזית של אפרו-אמריקאים.

רוי וילקינס (אנ')‏ (31 באוגוסט 1901 – 8 בספטמבר 1981) היה פעיל זכויות אזרח בולט כבר משנות השלושים. בשנת 1955 מונה למנהל האיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים (NAACP). היה בעל מוניטין כדובר רהוט של התנועה לזכויות האזרח. הוא השתתף במצעד בוושינגטון (1963), במצעדים מסלמה למונטגומרי (1965) ובמצעד נגד הפחד (1966).^[8]

ויטני יאנג (אנ')‏ (31 ביולי 1921 – 11 במרץ 1971) בילה את רוב הקריירה שלו במניעת אפליה בשוק העבודה, בפרט בדרום ארצות הברית. בשנת 1961 נבחר יאנג כמנהל הליגה האורבנית הלאומית, תפקיד אותו מילא עד מותו בטרם עת בשנת 1971. כמנהל המִנהל, הוא הפך את הליגה הלאומית העירונית מארגון זכויות אזרח פסיבי לארגון שנלחם באגרסיביות למען הצדק, הוא עשה זאת על ידי הצגת מדיניות ותוכניות חינוכיות חדשות שלא הוכרו על ידי חברי הליגה הלבנים.