רצח איש בושת הוא סיפור מקראי המופיע בספר שמואל ב', פרק ד', בו מסופר על רציחתו של איש בושת מלך ישראל ובנו של שאול, שבוצעה על ידי בענה ורכב בני רימון, שני אחים משבט בנימין, שרי גדודים בצבא ישראל.

ערכים מורחבים – המלחמה בגלבוע, רצח אבנר

לאחר ששאול ושלושת בניו נפלו במערכה בגלבוע נגד הפלשתים, הכתיר אבנר בן נר, שר הצבא, את איש בושת למלך על ישראל, והוא בן 40. בעוד דוד שלט על שבט יהודה, מלך איש בושת על שאר שבטי ישראל במשך שנתיים.

בעקבות סכסוך שהתגלע בין איש בושת לבין אבנר בן נר, על כך שאבנר לקח לאישה את רצפה בת איה פילגש שאול, מה שנחשב, כנראה, כמרידה במלכות, נעלב אבנר, והעביר את נאמנותו לדוד. מיד לאחר מכן, הומת אבנר בידי יואב בן צרויה כנקמה על שהרג את עשהאל אחיו במלחמה בגבעון. בעקבות זאת, מתאר המקרא כי רפו ידיו של איש בושת, ”וְכָל יִשְׂרָאֵל נִבְהָלוּ” (שמואל ב', ד', א').

הרצח, שבוצע על ידי רכב ובענה, שני שרי גדודים משבט בנימין, מתואר במקרא כך:

וַיֵּלְכוּ בְּנֵי-רִמּוֹן הַבְּאֵרֹתִי, רֵכָב וּבַעֲנָה, וַיָּבֹאוּ כְּחֹם הַיּוֹם, אֶל-בֵּית אִישׁ בֹּשֶׁת; וְהוּא שֹׁכֵב, אֵת מִשְׁכַּב הַצָּהֳרָיִם: וְהֵנָּה בָּאוּ עַד-תּוֹךְ הַבַּיִת, לֹקְחֵי חִטִּים, וַיַּכֻּהוּ, אֶל-הַחֹמֶשׁ; וְרֵכָב וּבַעֲנָה אָחִיו, נִמְלָטוּ: וַיָּבֹאוּ הַבַּיִת, וְהוּא-שֹׁכֵב עַל-מִטָּתוֹ בַּחֲדַר מִשְׁכָּבוֹ, וַיַּכֻּהוּ וַיְמִתֻהוּ, וַיָּסִירוּ אֶת-רֹאשׁוֹ; וַיִּקְחוּ, אֶת-רֹאשׁוֹ, וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה, כָּל-הַלָּיְלָה.

— ספר שמואל ב', פרק ד', פסוקים ה'–ז'

.

לאחר הרצח, רכב ובענה נשאו את ראשו הכרות של איש בושת אל חברון, מקום מושבו של דוד, כנראה בציפייה לשבחים ותמורה, תוך שהם מציינים שהרצח בוצע כנקמה בבית שאול: ”הִנֵּה-רֹאשׁ אִישׁ-בֹּשֶׁת בֶּן-שָׁאוּל אֹיִבְךָ אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ אֶת-נַפְשֶׁךָ; וַיִּתֵּן ה' לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נְקָמוֹת הַיּוֹם הַזֶּה מִשָּׁאוּל וּמִזַּרְעוֹ.” (שמואל ב', ד', ח').

במקום לשבחם, דוד גינה את הרוצחים בתוקף, והשווה אותם לנער העמלקי שבישר לדוד על מותו של שאול, אך נענש במוות על 'בשורתו'. הוא כינה אותם 'רשעים', ואת איש בושת 'איש צדיק', ונשבע להורגם:

חַי ה' אֲשֶׁר פָּדָה אֶת נַפְשִׁי מִכָּל צָרָה: כִּי הַמַּגִּיד לִי לֵאמֹר הִנֵּה-מֵת שָׁאוּל, וְהוּא-הָיָה כִמְבַשֵּׂר בְּעֵינָיו, וָאֹחֲזָה בוֹ, וָאֶהְרְגֵהוּ בְּצִקְלָג, אֲשֶׁר לְתִתִּי-לוֹ, בְּשֹׂרָה: אַף כִּי-אֲנָשִׁים רְשָׁעִים, הָרְגוּ אֶת-אִישׁ-צַדִּיק בְּבֵיתוֹ--עַל-מִשְׁכָּבוֹ; וְעַתָּה, הֲלוֹא אֲבַקֵּשׁ אֶת-דָּמוֹ מִיֶּדְכֶם, וּבִעַרְתִּי אֶתְכֶם, מִן-הָאָרֶץ:

— ספר שמואל ב', פרק ד', פסוקים ט'–י"ב

.

לאחר מכן, נעריו של דוד הרגו את הרוצחים, קיצצו את ידיהם ואת רגליהם, ותלו אותם על הברכה בחברון. את ראש איש בושת, לעומת זאת, לקחו וקברו בקבר אבנר.

רכב ובענה, היו שרי גדוד, בני רימון הבארותי, שנאלצו לברוח משטח ממלכת ישראל, ככל הנראה, עקב עברה חמורה, שהייתה, כנראה, בגידה. הם בורחים ל"גתימה", שחלק מן החוקרים והפרשנים סבורים שזאת גת, אליה ברח גם דוד. אברהם לבנון כתב, שניתן לראות שבורחים רבים מפני מממלכת ישראל בורחים אל פלשתים, ובעיקר אל גת, וזאת משום שפלשתים עודדו אותם לברוח אליהם, כיוון שהם רצו שהבוגדים לא יומתו אלא יתחזקו, ואז יחזרו לישראל וימרדו. על פי זה, יש הסוברים שרכב ובענה נשלחו על ידי פלשתים כדי לחזק את הפילוג, ולהרוג את איש בושת. לעומתם, ישנם הסבורים שהם דווקא רצו לאחד את הממלכות ולכן הרגו את איש בושת, עם מתוך ציווי מאחד מאנשי דוד, יכול להיות יואב, ועם מתוך עצמם. בנוסף, יש הסוברים שהם נשלחו על ידי יואב, אך לא כדי לאחד את הממלכות, אלא כדי לפייס את דוד מרצח אבנר.^[1]

גם לפי שתי הסברות האחרונות, יש קשר בין בגידתם להריגת איש בושת, שהם רצו לכפר על בגידתם, או שהובטח להם שלא יומתו אם יעשו זאת, או שהם רצו שדוד יהיה המלך, משום שהם בגדו בשאול, ולא בדוד.^[1]

לדעת הרב אמנון בזק, מוצאם של רכב ובענה מבארות, מלמד שהם היו גבעונים, ולכן יש לצרף למניעיהם את הרצון לנקום את נקמת עמם מיד שאול, שפגע בעמם כשהורה לבצע את הטבח בנוב עיר הכהנים, אשר היו מעסיקיהם של הגבעונים^[2].

תיאור הרצח קשה מבחינה לשונית ועניינית, ולוקה לכאורה בכפילות ובסתירות. הפרשנים והחוקרים התחבטו בהבנתו של פסוק ו' וייחסו להמשך הכתוב, ובפרט הועלו השערות בנוגע לצירוף "לֹקְחֵי חִטִּים" ומעמדו התחבירי. רבים סבורים שמובנו הוא "מוכרי תבואה"^[3], ומפרשים שרכב ובענה הסוו את עצמם כמוכרי תבואה כדי לחדור לביתו של איש בושת. אך קשה ליישב פירוש זה עם הנוסח המונח לפנינו. לפיכך סבורים חוקרים רבים שבנוסח המסורה נפלו שיבושים, שמקורם אולי במיזוג בלתי מוצלח של שני דיווחים מקבילים של סיפור המעשה. חוקרים אחרים מנסים לתקן את הנוסח על סמך עדי נוסח המציגים דיווח קוהרנטי יותר. עם זאת, קיים חשש משמעותי שעדי נוסח אלה משניים לנוסח המסורה, ומשקפים עריכה מאוחרת השואפת להרמוניזציה של הטקסט הסתום.

הצעה אחרת^[4], שאיננה כרוכה בתיקון הכתובים, מיוסדת על ההנחה שחלקו הראשון של פסוק ו איננו מתייחס לרכב ובענה, אלא ל"לֹקְחֵי חִטִּים" - שודדי תבואה; צירוף זה משמש נושא המשפט. המילה "וְהֵנָּה" איננה כינוי גוף המתייחס לרכב ובענה - שאם לא כן היה צריך להיות "וְהֵם" או "וְהֵמָּה" - ואיננה משמשת נושא, אלא כינוי אדוורביאלי: לוקחי חיטים באו הנה (ואולי יש לקרוא "וְהִנֵּה"). כלומר, יש להבין את התיאור כך:

פסוק ה: רכב ובענה הולכים לביתו של איש בושת, בזמן שזה ישן את שנת הצהריים;

פסוק ו: בהגיעם לבית הם נתקלים בשודדי תבואה שפרצו לשם. השודדים תוקפים את איש בושת ופוצעים אותו אנושות, ורכב ובענה נמלטים מהמקום;

פסוק ז: בחלוף הסכנה שבים רכב ובענה אל הבית, שם הם מוצאים את אדונם שרוע גוסס על מיטתו. תוך ניצול מה שנתפס בעיניהם כהזדמנות לעשיית רווח פוליטי, הורגים השניים את איש בושת וכורתים את ראשו, במטרה להגישו לדוד.

שמואל ב', פרק ד', באתר ויקיטקסט

• שמואל ב', פרק ד', באתר התנ"ך של מכללת הרצוג
• הרב אמנון בזק, הריגת איש בושת, באתר תורת הר עציון