סו-וון
 | |||||||||||
| דוסאן סו-וון באנדונג, שתואר על הצד האחורי של שטר ה-1,000 וון דרום קוריאני מ-1975 עד 2007. | |||||||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||||||
| מידע כללי | |||||||||||
| סוג |
מוסד אקדמי  | ||||||||||
| מדינה |
 קוריאה הדרומית | ||||||||||
| קואורדינטות | 36°27′43″N 128°50′36″E / 36.461944°N 128.843428°E | ||||||||||
  נמגיי סו-וון אוקסאן סו-וון דוסאן סו-וון פיראם סו-וון דודונג סו-וון ביונגסאן סו-וון מוסאונג סו-וון דונם סו-וון סוסו סו-וון | |||||||||||
  | |||||||||||
סו-וון (בקוריאנית: 서원) היו מוסדות החינוך הנפוצים ביותר בקוריאה במהלך אמצע עד סוף שושלת ג'וסון. הם היו מוסדות פרטיים, ושילבו את הפונקציות של מקדש קונפוציאני ומכינה. במונחים חינוכיים עסקו הסו-וון בעיקר בהכנת תלמידים לבחינות בשירות המדינה. ברוב המקרים, סו-וון שירת רק תלמידים ממעמד היאנגבאן האריסטוקרטי. ב-6 ביולי 2019, הכיר ארגון אונסק"ו במקבץ של תשעה סו-וון השוכנים בקוריאה הדרומית כאתר מורשת עולמית בשם "סו-וון, אקדמיות נאו-קונפוציאניות קוריאניות".[1][2]
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מוסדות הסו-וון הופיעו לראשונה בקוריאה בתחילת שושלת ג'וסון. הם עוצבו לפי אקדמיות סיניות פרטיות מוקדמות ללימודים קלאסיים (אנ') הקרויים בסינית שׁוּיְוֵּ'אן (书院, בפין-יין: shūyuàn). מקורן במאה ה-8 תחת שושלת טאנג ומאוחר יותר הן פורקו תחת שושלת יואן כדי להפוך למכינות לבחינות הקיסריות בשליטה ממשלתית.
אף על פי שהשנה המדויקת של כניסת הסו-וון לקוריאה אינה ידועה בוודאות, בשנת 1418 העניק המלך סג'ונג פרסים לשני חוקרים על עבודתם בהקמת סו-וון בקימג'ה (אנ') וקוואנגג'ו. הסו-וון הראשון שקיבל אמנה מלכותית היה סוֹסוּ סו-וון בפונגי (אנ'), בניהולו של יי הוואנג (אנ'), שקיבל לוח הכרה מהמלך מייאונגג'ונג (אנ') ב-1550. הסו-וון שימשו לתרגול וביצוע של טקסים קונפוציאניים ולעיתים קרובות כמקום לחוקרים השייכים לאסכולה או פלג מסוים.
מוסדות סו-וון רבים הוקמו על ידי משכילים בולטים, או על ידי קבוצות מקומיות של משפחות יאנגבאן. לדוגמה, ג'ו סה-בונג הקים ב-1534 את הסוֹסוּ סו-וון, שהמשיך לפעול זמן רב לאחר מותו. חלקם נבנו על ידי קבוצת המשכילים המכונים סארים (אנ') שפרשו לכפרים בעקבות הטיהורים של המשכילים במאה ה-16 ושימשו להם כבסיסים פוליטיים.
בשיא פעלו בקוריאה כ-600 סו-וון. רובם נסגרו על ידי צו של יורש העצר היונגסון דאוונגון (אנ') בשנים האחרונות הסוערות של המאה ה-19. הוא אסר על בנייה בלתי מורשית של סו-וון ב-1864, וביטל את מעמד הפטור ממס שממנו נהנו ב-1868; לבסוף, ב-1871, הוא הורה לסגור הכל מלבד קומץ. היאנגבאן זעמו על הצעדים הללו, וצעדים אלו היו בין הסיבות לכך שדאוונגון הודח מהשלטון ב-1873; עם זאת, הסו-וון נשארו סגורים עוד לפני הקמתם של מוסדות חינוך ציבוריים מודרניים.
הלימודים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסו-וון נוצרו כדי לספק חינוך המעניק חשיבות רבה יותר לאצילות הנפש, בניגוד לצד התועלתני מדי של בתי הספר הקהילתיים של אותה תקופה, שמטרתם בעצם הייתה להתכונן לבחינות המנהליות. המטרה הייתה להשיג את אידיאל הטוב והיושרה של חוקרים קונפוציאנים. לשם כך, הלמידה עוברת דרך משמעת עצמית, הקפדה בלימוד וחיפוש אחר שיפור עצמי (ג'אנגסו). זו שאלה של קריאת הקלאסיקות הסיניות, בפרט את ארבעת הספרים (תורת הגדול, דרך האמצע וקיומה, המאמרות של קונפוציוס ושל מנציוס), ולהשתתף בוויכוחים (קנגהאק) וכן לקיים טקסים בהוקרה לחכמים הקדמונים. חשיבות רבה ניתנת גם לזמני הרפיה (יוסיק) שאמורים לאפשר להם לטעון מצברים בין לימודים, אך גם להתבונן בטבע כדי לאפשר להם להבין טוב יותר את חוקיו כמו גם את חוקי הממלכה. למעשה, הם הכינו בעיקר את ילדי האצולה של יאנגבאן לבחינות המלכותיות (קוואגו) כדי שיוכלו לקבל תפקיד במנהל.
הסו-וון גם שימש כספרייה של הכפר וגם פרסם ספרים ומדריכים.
רשימת המוסדות הכלולים באתר המורשת העולמית
[עריכת קוד מקור | עריכה]| שם האתר | שטח האתר בדונם |
שטח אזור החיץ בדונם |
קואורדינטות | תמונה |
|---|---|---|---|---|
| סוסו סו-וון | 171.6 | 736.2 | 36°55′31.46″N 128°34′48.38″E / 36.9254056°N 128.5801056°E | .jpg)
|
| נמגיי סו-וון | 41.1 | 786.7 | 35°32′54.56″N 127°46′59.71″E / 35.5484889°N 127.7832528°E | |
| אוקסאן סו-וון | 64.4 | 808.3 | 36°0′42.14″N 129°9′47.9″E / 36.0117056°N 129.163306°E | 
|
| דוסאן סו-וון | 367.3 | 1668.4 | 36°43′38.27″N 128°50′36.32″E / 36.7272972°N 128.8434222°E | 
|
| פיראם סו-וון | 13.8 | 510.6 | 35°18′38.18″N 126°45′6.18″E / 35.3106056°N 126.7517167°E | |
| דודונג סו-וון | 23.2 | 812.3 | 35°42′3.31″N 128°22′18.87″E / 35.7009194°N 128.3719083°E | |
| ביונגסאן סו-וון | 300.8 | 1,643 | 36°32′27.65″N 128°33′11.14″E / 36.5410139°N 128.5530944°E | 
|
| מוסאונג סו-וון | 8.4 | 549.6 | 35°36′6.59″N 128°33′11.14″E / 35.6018306°N 128.5530944°E | |
| דונם סו-וון | 34.3 | 452.3 | 36°12′33.19″N 127°10′50.75″E / 36.2092194°N 127.1807639°E | 
|
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ "Seven more cultural sites added to UNESCO's World Heritage List". UNESCO. 6 ביולי 2019.
((cite web)): (עזרה) - ^ "Seowon, Korean Neo-Confucian Academies". UNESCO World Heritage Centre.
Text is available under the CC BY-SA 4.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.
