נקודת התלקחות או נקודת הצתה עצמית (באנגלית: Autoignition temperature) היא הטמפרטורה הנמוכה ביותר שבה חומר מתלקח מעצמו בסביבה אטמוספירית רגילה (לחץ של אטמוספירה אחת וריכוז חמצן של כ-21%), ללא הפעלה של מקור הצתה חיצוני. בטמפרטורה זו קיימת רמה מספקת של אנרגיית שפעול, לצורך יצירת בעירה.

טמפרטורת ההתלקחות של חומר כימי תלויה בלחץ המופעל עליו ובריכוז החמצן בסביבה שבה הוא נמצא. ככל שהלחץ הסביבתי וריכוז החמצן עולים, כך יורדת טמפרטורת ההתלקחות העצמית. גם כמות החומר היא בעלת השפעה על נקודת ההתלקחות והיא יורדת ככל שנפח החומר גדל.

נקודת התלקחות של חומר אינה תואמת בהכרח את נקודת הרתיחה או את נקודת ההבזק שלו, אלא קשורה יותר לכושר החימצון שלו.

הזמן שבו לוקח לחומר להגיע לנקודת ההתלקחות שלו מתקבל מן הנוסחה הבאה:

${\displaystyle t_{ig}=\left({\frac {\pi }{4))\right)\left(k\rho c\right)\left[{\frac {T_{ig}-T_{o)){q''))\right]^{2))$

כאשר:

• ${\displaystyle k}$ = מוליכות תרמית של החומר ${\displaystyle (W/(m\cdot K))}$
• ${\displaystyle \rho }$ = צפיפות החומר ${\displaystyle (kg/m^{3})}$
• ${\displaystyle c}$ = החום הסגולי של החומר ${\displaystyle (J/(kg\cdot K))}$
• ${\displaystyle T_{o))$ = הטמפרטורה במעלות קלווין שבה מצוי החומר.
• ${\displaystyle q}$ = שטף החום המופעל על החומר ${\displaystyle (W/m^{2})}$