נַפְקָא מִנַּהּ (בארמית: יוצא ממנה) הוא מונח למדני שגור בתלמוד שמשמעותו היא הפקת השלכה מעשית מדיון רעיוני. פעמים רבות במהלך דיון הלכתי נשאלת השאלה "לְמַאי נַפְקָא מִנַּהּ?" - "לְמה נפיק מזאת?", או במילים אחרות, "מהי ההשלכה המעשית?".^[1] הביטוי חדר לשפה המשפטית, ובהטיותיו השונות הפך לשגור בתחומים שונים.

השימוש במונח בהקשרו התלמודי מבוסס על ההנחה שלדברי התנאים והאמוראים יש תכלית מעשית, ולכן למה שנכתב במשנה ובתלמוד צריכה להיות "נפקא מינה" - השלכה מעשית. כך גם בדיונים הלכתיים למדניים, כאשר עולים ספקות או צדדים שונים להסביר מושג כלשהו, נהוג לבדוק את הנפקא מינה שבין שתי האפשרויות; כלומר באלו מקרי-קצה יבוא ההבדל שבין האפשרויות לידי ביטוי מעשי.

לעיתים מופיעה בתלמוד השאלה "במאי פליגי" - "במה הם חולקים"? שבניגוד לתמיהה אודות ה"נפקא מינה", מטרתה היא לברר מהו שורשה הרעיוני של המחלוקת (למשל, מה ההבדל בין שני הגישות, ומה גרם להם להיות חלוקים בדעותיהם. כלומר לא ניתן דגש על הנפקות המעשית אלא על הגורמים למחלוקת).

ניתן למצוא מופעים רבים לביטוי, הן בתלמוד והן בדיונים הלכתיים שונים. משנה המובאת בתלמוד במסכת בבא מציעא,^[2] פוסקת כי אדם המוצא "כלי אנפוריא" אינו חייב להשיב אותם לבעליהם. הגמרא מסבירה מהם כלי אנפוריא: ”אמר רב יהודה אמר שמואל: כלים חדשים שלא שבעתן העין.”
כלומר, כלים חדשים שלבעליהם עדיין אין היכרות מספקת כדי לזהותם. בתגובה לכך התלמוד תמה על הצורך של המשנה לפרט את הדין הזה; אם אלו כלים שאין בהם סימן מובהק, מאי נפקא מינה? כלומר - הרי כל כלי שאין בו סימן אין חובה להשיבו, אם מדובר בכלי אנפוריא ואם לאו, אם כן מהו הדין היוצא מהפירוט אודות כלי אנפוריא?

בתשובה לכך הגמרא מסבירה שהדין הנוסף הנלמד כאן הוא שכלים חדשים כאלה אין חובה להחזיר אפילו לאדם אמין, בעוד את יתר המציאות חובה להחזירם אם אדם אמין מזהה אותן כשייכות לו.

• מאי נפקא מינה?, במילון השפה העברית