מקובל הוא יהודי שעוסק בלימוד קבלה – תורת הסוד היהודית, ובכללה חקר האלוהות וסודות התורה. רוב המקובלים עסקו בקבלה עיונית, אך היו שהתעסקו בקבלה מעשית.

בעל הסולם טען כי החיוב שגם התלמיד צריך מקודם להיות חכם ומבין מדעתו עצמו, ואם אינו כך אפילו יהיה צדיק היותר גדול בעולם אסור ללמדו (קבלה). ועוד, אם הוא כבר חכם ומבין מדעתו א"כ שוב אין לו צורך ללמוד מאחרים.

זיהוי של עקבות מתורת הסוד כבר בתלמוד הבבלי (כגון חגיגה פרק שני), הוביל לקביעת מקובלים מסוימים בתקופת התנאים.

ראשון המקובלים בתקופה המודרנית היה האר"י. בהמשך אנו מוצאים דמויות מרכזיות נוספות שהוגדרו כמקובלים, כדוגמת הרמח"ל, הרש"ש הקדוש, החיד"א, הגאון מווילנה, הבעש"ט, ובדור הקודם – רבי יוסף חיים.

המאמרים התלמודיים אשר עסקו במעשה בראשית ומרכבה, ציינו אף שמות של אישים אשר עיסוקים היה בסודות התורה, ובפעילות מעשית ("קבלה מעשית") הנלוות לכך. דמויות אלו סווגו כראשוני המקובלים.

גם בעת החדשה צמחו מקובלים שונים, אשר התרכזו בעיקר סביב ישיבת המקובלים בית אל. כך ניתן להצביע על רבי גדליה חיון, מייסד הישיבה, ובעיקר את רבי שלום שרעבי המכונה הרש"ש הקדוש שעמד בראש הישיבה ונחשב לגדול המקובלים בכל הזמנים אחרי האר"י, כתב פרושים על ספרי הרב חיים ויטאל של האר"י והעמיד דור שלם של תלמידים מקובלים נודעים כגון החיד"א, מהרי"ט אלגזי, ר' חיים דילרוזה, ר' אברהם גרשון מקיטוב (גיסו של הבעש"ט) ועוד. בנוסף ניתן למנות את המהר"ל מפראג, רבי יוסף חיים הבן איש חי, רבי שלום הדאיה, רבי יהודה פתייה, הרוחות מספרות, הרב שלמה אלישיב בעל ה"לשם" סבו של הרב יוסף שלום אלישיב והרב סלמאן אליהו אביו של הראשון לציון הרב מרדכי אליהו ותלמיד הבן איש חי, במרוקו רבי חיים פינטו מייסד בית הדין הראשון בעיר מוגאדור. בירושלים האדמו"ר רבי יהודה לייב אשלג המכונה "בעל הסולם". ובדורנו רבי מרדכי שרעבי- צאצא לרבי שלום שרעבי, הרב סלמאן מוצפי רבי ישראל אבוחצירא המכונה: "באבא סאלי", בניו של בעל הסולם; הרב ברוך שלום אשלג והרב שלמה בנימין אשלג. וכן את הרב יצחק כדורי שכונה בחייו "זקן המקובלים", הראשון לציון הרב מרדכי אליהו, הרב חיים אריה ארלנגר, הרב חיים חורי הרב דוד בצרי הרב יצחק בצרי והרב שמעון כהן.

הספרות הקבלית מתפרשת על פני דורות רבים.

ראשיתה של ספרות הסוד המוקדמת כבר בימי התנאים, פרקי היכלות^[1] וספר יצירה. חיבורים אלו אינם בהכרח קבליים והם פורשו באופן מגוון במהלך הדורות.

ספרות הסוד האמוראית כוללת בעיקר את ספר הרזים, ספר כשפים שחובר כנראה בתקופת התלמוד. ספר זה גם הוא אינו קבלי במובן הידוע של המילה אלא הוא ספר מאגי שעוסק בעשיית כשפים, העלאה באוב וכו', וכן מדרשים רבים בתלמוד הבבלי והירושלמי הנושאים אופי אזוטרי.

בנוסף יש לציין את תורת הסוד של חסידי אשכנז (המוקדמים), שאמנם לא הייתה קבלית אך הייתה מלאה במאפיינים מיסטיים.

הספר הקבלי הראשון הוא ספר הבהיר המכונה "מדרשו של ר' נחוניא בן הקנה", ויחד איתו הופיעו ראשוני המקובלים במאה ה-12 וה-13.

במאה השלוש-עשרה הופיע ספר הזוהר שהפך לקאנון מעט לאחר הופעתו והוא מהווה את בסיס הקבלה כפי שאנחנו מכירים אותה. בנוסף התפתחה ספרות מגוונת של ראשוני המקובלים שכוללת ספרים כגון ספר הרימון לרמד"ל, וספר שערי אורה לר' יוסף ג'יקטיליה.

הספרות הקבלית המאוחרת יותר כוללת את ספריו של הרמ"ק, ובעיקר את פרד"ס רימונים, וכן את כתבי תלמידיו של האר"י (בעיקר של רבי חיים ויטאל), שמהווים את העיסוק הקבלי הדומיננטי כיום. סדרת הספרים פרדס יצחק הרב יצחק בצרי

למעשה לא כל אישיות העוסקת באינטנסיביות בספרות הקבלית, מכונה "מקובל". כך דמויות מסוימות, אשר אינם מזוהות לחלוטין בהתנהגותם ובקיום המצוות כפי המסורת הקלאסית, לא נכללים בכינויים אלו. כך הרבנים אוהד אזרחי ומרדכי גפני אשר יסדו קהילות ולימוד של קבלה, והפסיכולוג ד"ר מיכה אנקורי אשר מטפל על פי הבנתו בתורת הקבלה; אינם מכונים "מקובלים".

בהתאם לחקר הקבלה, שנוסד בתחילת המאה העשרים על ידי פרופ' גרשם שלום מהאוניברסיטה העברית בירושלים, התפתח אף חקר גדולי הקבלה "המקובלים".

• קבלה