מערכת הגנה אקטיבית (בראשי תיבות באנגלית: APS) היא מערכת הגנה לכלים צבאיים המונעת מהאיום הנורה לעברם לפגוע בכלי המוגן. זאת בניגוד למיגון פסיבי, שמתבסס על כך שהאיום אומנם יפגע בכלי אך לא יצליח לחדור את השריון.

ההגנה אקטיבית מחולקת לשני סוגים:

• הגנה קשה (Hard Kill) משמעותה נטרול או יירוט האיום באופן פיזי במרחק בטוח מהיעד המאוים, באמצעות טיל מיירט (כמו בכיפת ברזל או בקלע דוד), מטען רסס, תותח (כמו במערכת הפלנקס) או קרן לייזר רבת עוצמה (כמו בנאוטילוס או במגן אור ולהב אור).
• הגנה רכה (Soft Kill) משמעותה נטרול האיום באמצעות לוחמה אלקטרונית המשבשת ופוגעת במערכות הניווט וההנחיה של הטילים המונחים וגורמת לסטייתם מהמטרה.^[1][2][3]

יישום רעיון ההגנה האקטיבית החל בעוד שנות ה-40 של המאה ה-20, אך התפתח באופן משמעותי עם כניסתן של טכנולוגיות צבאיות מתקדמות בסוף המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21.

כלי טיס צבאיים (בפרט מטוסי קרב ומסוקי קרב מתקדמים) נושאים מערכות לוחמה אלקטרונית שמטרתן לשבש הנחיה של טילי נ"מ (טילי אוויר-אוויר וטילי קרקע אוויר) באמצעים שונים, כגון שיבוש אלקטרוני או שיגור מוץ ונורי הטעייה הגורמים לטיל להינעל על מטרות הדמה ולא על כלי הטיס.

ב-28 בנובמבר 2002 נורה טיל נ"מ לעבר מטוס בואינג 757 של ארקיע לאחר שהמריא בטיסה IZ582 מנמל התעופה של מומבסה בקניה. בעקבות התקרית, המחלקה לביטחון המולדת של ארצות הברית (DHS) השקיעה במחקר ובפיתוח מערכות מתקדמות להגנה על מטוסים מפני טילים^[4] וגם ישראל פיתחה מערכת הגנה אקטיבית רכה למטוסי נוסעים בשם מגן רקיע. חברות תעופה ציידו חלק ממטוסי הנוסעים שלהן במערכות לשיבוש טילים^[5].

כלי שיט נושאים אף הם מערכות הגנה אקטיבית ואמצעי לוחמה אלקטרונית שמטרתם להתמודד מול טילים נגד ספינות. בזכות גודלן, יכולות ספינות אף לשאת מערכות הגנה אקטיבית קשות המיירטות את האיום טרם פגיעתו בספינה. דוגמאות למערכות כאלה הן טיל הברק הישראלי ומערכת הפלנקס (תותחי M61A1 וולקן 20 מ"מ ומערכת מכ"ם) האמריקאית.

ערך מורחב – מערכת הגנה אקטיבית לטנקים

פיתוחן של מערכות ההגנה האקטיביות ידע שיטות שונות ופיתוחים רבים. החל ממערכת הגנה שפותחו בסוף שנות ה-40 של המאה ה-20, זאת כי בתקופה זו איכות הפלדה הייתה נמוכה והמשמעות של שריון עמיד היא משקל רב ופגיעה ביכולת התנועה והעבירות, אחת משלוש היכולות העיקריות והחשובות בטנק. המערכות שפותחו בשנים היו "צמודות דופן", אלו היו מבוססת על רשתות המקיפות את הצריח ויירוט פיזי של האיום באמצעות מטעני רסס.

החל מסוף המאה ה-20 פותחו מספר מערכות מסוג זה, בשל האיום שנשקף מפני רקטות נגד טנקים וטילים נגד טנקים: החל במערכת שוטרה (אנ') המורכבת משבשים ומיועדת לשיבוש מערכות ההנחיה של הטילים, עבור במערכת ארנה ליירוט פיזי וכלה במערכת מעיל רוח המבצעית, המשלבת שיבוש של מערכות ההנחיה (הגנה רכה) ויירוט של האיום בעזרת כדוריות מתכת (מטען רסס; הגנה קשה).

ערך מורחב – טיל נגד טילים

מערכות הגנה מודרניות מפני טילים, ובפרט טילים בליסטיים, טילי קרקע-קרקע ורקטות ארטילריות, מתבססות על יירוט האיום (הגנה קשה) בטרם יפגע במטרה. היירוט נעשה באמצעות השמדת האיום במרחק בטוח באמצעות טיל מיירט (כמו בחץ, בכיפת ברזל ובקלע דוד), תותח (כמו במערכת הפלנקס) או קרן לייזר רבת עוצמה (כמו בנאוטילוס או במגן אור).

• מאיר אלרן, האם צה"ל מתקשה להבין את משמעויות השינויים בסביבתו האסטרטגית?, עדכן אסטרטגי, כרך 23, גיליון 4, המכון למחקרי ביטחון לאומי, אוקטובר 2020, עמודים 125–127