מי שתייה
מי שתייה הם מים שאיכותם ודרגת ניקיונם מאפשרים את שתייתם על ידי בני אדם ללא סיכון. במרבית המדינות המפותחות מי השתייה מסופקים ישירות לבתים, לעסקים ולמפעלים באמצעות צנרת. במדינות בלתי מפותחות לחלקים גדולים מהאוכלוסייה אין גישה למי שתייה, והמים הזמינים מזוהמים על ידי פתוגנים או רעלנים.
איכות מי השתייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
רק באמצע המאה ה-19 התברר הקשר בין שתיית מים מזוהמים לבין מחלות ומגפות, כאשר זיהום מי השתייה נבע בעיקרו מזיהום מקורות המים בביוב. גם כיום, מרבית זיהום מי השתייה בעולם מקורו בחדירת שפכי ביוב למים, דבר המעלה את ריכוז הפתוגנים. בשנת 2006 נרשמו כ-1.8 מיליון מקרי מוות עולמיים בשל מי שתייה מזוהמים.
נכון לשנת 2006, ל-1.1 מיליארד מתושבי כדור הארץ אין גישה למי שתייה נקיים.[1]
מרבית מקורות המים דורשים טיפול מסוים של המים (ניקויָם) על מנת להביא אותם לאיכות מתאימה לשתייה. היקף הטיפול תלוי באיכות המים הטבעיים ומקורם.
השיטה הבסיסית ביותר לניקוי מים היא באמצעות הרתחתם; הרתחה המתבצעת במשך מספר דקות מביאה להרג מרבית הפתוגנים במים. מאידך, פעולה זו צורכת דלק ומזהמת, וכמו כן מעלה את ריכוז המתכות, בכללם מתכות מזיקות, כגון עופרת. שיטות טיפול אחרות הן סינון המים, טיהור כימי של המים, וטיהור באמצעות קרינה אולטרה סגולה.
הפרמטרים לניקיון המים מתחלקים לשתי קטגוריות: פרמטרים כימיים/פיזיקליים ופרמטרים ביולוגיים:
- הפרמטרים הכימיים/פיזיקליים מתייחסים למזהמים כגון מתכות כבדות, תרכובות אורגניות כגון תרכובות ארסן וזרחות, ומשקעים במים, שהצטברותם בגוף יכולה לגרום למחלות ואף למוות. סך מוצקים מומסים הוא מדד לאיכות המים.
- הפרמטרים הביולוגיים מתייחסים לסוגי חיידקים במים (למשל קוליפורמים, קולי צואתי, וכולרה) וכן לנגיפים וטפילים החיים במים (למשל בילהרציה).
גישה למי שתייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ירוק - מעל ל-95% מהאוכלוסייה
צהוב - ל-75%-95% מהאוכלוסייה
אדום - פחות מ-75% מהאוכלוסייה
המים מכסים 70% מפני כדור הארץ, אך רובם מלוחים ואינם ראויים לשתייה. מקורות מי השתייה הם:
מקורם של מים לא-מלוחים אלה במי גשם ומשקעים אחרים (שלג, ברד), וכן בקרחונים.
מקור נוסף למי שתייה הוא באמצעות התפלה של מים מליחים והפיכתם למי שתייה.
מי השתייה מסופקים לריכוזי האוכלוסייה באמצעות מערכות צנרת, שמטרתן הבאת מי השתייה ליעדם, תוך שמירה על איכותם ומניעת זיהומם. בפועל, שיעור אובדן המים הממוצע כתוצאה מדליפות הוא 50%.[2]
| מדינה | % | מדינה | % | מדינה | % | מדינה | % | מדינה | % | ||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| אלבניה | 97 | אלג'יריה | 89 | אזרבייג'ן | 78 | ברזיל | 87 | צ'ילה | 93 | ||||
| סין | 75 | קובה | 91 | מצרים | 97 | הודו | 84 | אינדונזיה | 78 | ||||
| איראן | 92 | עיראק | 85 | קניה | 57 | קוריאה הצפונית | 72 | קוריאה הדרומית | 92 | ||||
| מקסיקו | 88 | מולדובה | 92 | מרוקו | 80 | מוזמביק | 57 | פקיסטן | 90 | ||||
| פרו | 80 | הפיליפינים | 86 | סינגפור | 100 | דרום אפריקה | 86 | סודאן | 67 | ||||
| סוריה | 80 | טורקיה | 82 | אוגנדה | 52 | ונצואלה | 83 | זימבבווה | 83 | ||||
| בכל המדינות המתועשות ל־100% מהאוכלוסייה יש גישה למי שתייה נקיים. |
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מזיקים במי שתיה
- מי שתייה - המרכז לחקר המגפות בארצות הברית
- מי שתייה - באתר ארגון הבריאות העולמי
- איגוד המים הבינלאומי
מי שתיה, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ אתר המרכז לחקר המגפות של ארצות הברית (באנגלית)
- ^ מים בעולם משתנה, אתר אונסקו (באנגלית)
- ^ יוניצ"ף "מי שתייה בטוחים", מתוך דו"ח סטטיסטי ספטמבר 2001 (באנגלית) .
Text is available under the CC BY-SA 4.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.
