ד"ר מיכאל עמיר (במקור: מִישוּ וייסמן) (1892 - 16 ביוני 1954) היה משפטן, עורך דין, מדינאי ודיפלומט, מנהיג ציוני ברומניה, מחברי הפרלמנט הרומני מטעם המפלגה היהודית הרומנית. עלה לארץ ישראל ב-1940, ולאחר קום המדינה כיהן כציר ישראל הראשון במדינות בנלוקס (בלגיה, הולנד ולוקסמבורג).

עמיר נולד בשם מישו וייסמן בשנת 1892 בכפר סמוך לפיאטרה ניאמץ ברומניה, במשפחת סוחרים עניים. ב-1906, כשהיה בן 13, רצה אביו לעשותו זבן בחנותו כאחיו הגדולים, אך מנהל בית הספר הכפרי, שהכיר בכישרונותיו הרבים, שכנע את אביו לשולחו ללמוד בבית ספר תיכון בעיר הקרובה פיאטרה ניאמץ. כשעבר לעיר החל ללמוד עברית אצל מאיר יחזקאל סגל. עד מהרה הפך לאחד מהפעילים הבולטים ב"צעירי ציון" בעיר בזכות נאומיו כובשי הלב. בשנות לימודיו בתיכון סבל רבות מאנטישמיות הן מהמורים והן מחבריו לספסל הלימודים, ולא פעם איימו עליו שיסלקו אותו מבית הספר בגין פעולותיו הציוניות.

כשסיים את בית הספר החל ללמוד משפטים באוניברסיטת יאשי. בעת לימודיו נכנס ערב אחד למועדון הציוני כדי לשמוע הרצאה ובסיומה ביקש את רשות הדיבור ונאם ברומנית מתובלת בציטוטים עבריים מהמקורות, וגרם התלהבות רבה בקרב שומעיו. מאותו הערב נעשה לנואם הציוני החביב ביותר על הציבור ביאשי. אך בשל הדקאן האנטישמי, לא ניתן היה ליהודי להתמיד בלימודיו, ולכן ב-1919 עבר ללמוד באוניברסיטת פריס.

בשובו לרומניה התיישב בקישינוב ועד מהרה קנה לעצמו שם כאחד הבולטים שבעורכי הדין. הופעותיו בבתי המשפט זכו לביטויי הערכה מצד המשפטנים הטובים ביותר והכול הודו כי לכך נוצר. לא היה מעשה ציוני ארגוני, תרבותי וכספי שווייסמן לא היה בין ראשי המדברים והמתנדבים לטובתו, אך כישרונותיו והצלחותיו עוררו קנאה גדולה בקרב "אילי" הפוליטיקה שראו בו מתחרה, ולא פעם היו חייו בסכנה.

ב-1931 עד 1933 היה נשיא הפדרציה הציונית, ובשנים 1933-1932 היה חבר בית הנבחרים הרומני מטעם המפלגה היהודית הרומנית.

בשנת 1940 עלה לארץ ישראל יחד עם אשתו טלה, בתו פנינה עמיר-זמיר ובנו כרמי (שנפל בקרב במבצע מוות לפולש במלחמת העצמאות בשירותו בפלמ"ח בחטיבת הנגב), היה לעורך דין בתל אביב. בשנים 1948–1950 היה נציג ישראל במדינות בנלוקס (בלגיה, לוקסמבורג והולנד). כמקובל אז, עברת את שמו ל"מיכאל עמיר". ב-10 במאי 1949 כתב להנהלת משרד החוץ כי התחוללה התאוששות מדהימה של המשק בגרמניה המערבית, ואפשר היה להניח שכוחה לעמוד בתשלום פיצויים, וכי "זו העת להגיש חשבון לפיצויים על כל ההרס שנגרם, על כל העושק שבוצע ועל כל הרכוש שנשדד". כעבור שנה וחצי חזר על הצעתו זו ביתר תוקף.^[1]

בשנים 1950–1954 היה ציר ישראל הראשון במדינות בנלוקס.

נפטר ב-1954 בהאג שבהולנד מדום לב לאחר שנאם בפתיחת התערוכה "ארץ התנ"ך". בן 62 במותו. נקבר בבית העלמין נחלת יצחק. ^[2]בהלווייתו אמר ראש הממשלה ושר החוץ משה שרת "כי מיכאל עמיר ז"ל עשה בשנותיו האחרונות את שליחותו בשל הכישרונות המצוינים הדרושים לכהונה זאת".

על שמו "בית מיכאל עמיר" בקיבוץ צובה.

• מיכאל עמיר (מישו ווייסמן) – במלאת שלוש עשרה שנה למותו, תל אביב: (דפוס שפר), 1967. (משלו ועליו; עברית ורומנית)

• מ. עמיר (ווייסמן), דבר, 17 ביוני 1954 (עם פטירתו)
• אורי קיסרי, מיכאל עמיר, פרטי בהחלט, מעריב, 21 ביוני 1954
• מ. גרוס-צימרמן, שליח־צבור יהודי (לזכרו של מיכאל עמיר, ציר ישראל בהולנד), דבר, 25 ביוני 1954
• ד"ר שלמה ביקל, דור ראשון, דבר, 15 ביולי 1954
• מ. רבי, מיכאל עמיר (שנה למותו), דבר, 5 ביוני 1955
• מאיר יחזקאל סגל, מיכאל עמיר - שלושים לפטירתו, דבר, 15 ביולי 1954
• אורי קיסרי, מיכאל עמיר, פרטי בהחלט, מעריב, 21 ביוני 1954