מזמור (בלועזית: קַנטוּס; באנגלית: Chant, שמקורו בצרפתית עתיקה: chanter) הוא הפקה קצבית של מילים או צלילים, בדיבור או בשירה, אשר מבוססת במקרים רבים על גובהי צליל, אחד או שניים, הקרויים טונים דקלומיים^[1]. מזמורים שונים נבדלים בהיקפם, ממלודיה פשוטה המכילה מערכת תווים מוגבלת עד למבנים מוזיקליים מורכבים ביותר, הכוללים לא פעם מספר רב של חזרה על פסוקיות-משנה מוזיקליות, בדומה לרספונסוריות והאופרטוריות הגדולות של המזמור הגרגוריאני. מזמור יכול להיחשב לדיבור, מוזיקה, או לצורה מועצמת ומסוגננת של נאום. בשלהי ימי הביניים התפתח סוג מסוים של מזמור דתי לכדי שיר (ויצר בכך את אחד משורשי המוזיקה המערבית המאוחרת)^[2].

זמרור (של מנטרה, טקסט מקודש, שם של אל/רוח וכדומה) הוא נוהל רוחני מקובל בשימוש. בדומה לתפילה, מזמור עשוי להוות רכיב הנוהל אישי או קבוצתי. מסורות רוחניות שונות רואות במזמור דרך להתפתחות רוחנית.

דוגמאות לנהלים כאלה אפשר למצוא בתרבויות אפריקאיות ואינדיאניות, מזמור גרגוריאני, מזמורי הוודות, חזנות, קריאת הקוראן, מזמורים בהאים, מזמורים בודהיסטיים שונים, מנטרות שונות ושירת מזמורי תהילים ותפילות, בייחוד בכנסיות הקתולית, האורתודוקסית, הלותרנית ואנגליקנית.

נוהלי מזמורים שונים ונבדלים זה מזה. המזמור הבודהיסטי הטיבט מתבטא בשירה גרונית, שבה כל אחד מהמזמרים מפיק גובהי צליל רבים. למושג של זמרור מנטרות נודעת חשיבות מיוחדת במסורות הינדו רבות ובדתות דהרמיות המקורבות אליהן. לדוגמה, תנועת הרא קרישנה מבוססת במיוחד של זמרור שמות האל בסנסקריט. השיגין (詩吟) היפני, או "מזמורי פיוט", משקף את עקרונות הזן בודהיזם ומושר מן ה-Dan tien (או הבטן התחתונה) – משכן הכוח במסורות המזרח.

• קנטוס פירמוס
• קנטוס פלאנוס

ערך זה הוא קצרמר בנושא מוזיקה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.