טורבינת גז היא רכיב המניע את מכלול הרכיבים הסובבים במנוע והנפוץ כיום במנועי טורבינה. מנוע טורבינה הוא שם כולל למשפחת המנועים המכילים טורבינה, עמהם נמנים מנועים המניעים כלי טיס: טורבו-סילון, טורבו-מניפה, טורבו-פרופ וטורבו-ציר. על אף המשותף, נבדלים מנועים אלו במאפיינים רבים, בהם: תוצר הפליטה הסופי, הספק האנרגיה המופק, היעילות האנרגטית, עוצמת הרעש ועוד. בהתאם למאפייניהם השונים, משתנית התאמתם למגוון שימושים שונים, בהתאמה: מטוסים, מסוקים, אוניות ותחנות כוח.

השם "טורבינת גז" נגזר מגזי הפליטה של שריפת הדלק, שתפקידם במנועים אלו הוא יצירת דחף המניע את כלי הטיס עצמו, את להבי (אנ') הטורבינה שבמנוע או את שניהם גם יחד.

הטורבינה מורכבת במנוע על ציר שבצידו השני מורכב המדחס. הגזים החמים בלחץ גבוה, היוצאים מתא השריפה, גורמים לסיבובה ולסיבוב המדחס עימה. המדחס מעצם סיבובו שואב אוויר למנוע לתוך תא השריפה, בו מתרחשת הבעירה ומספק בעקביות גזים לטורבינה, שממשיכה להניע את כל המנוע. התהליך מתחיל בסיבוב הטורבינה באמצעות מקור חיצוני (מנוע קטן) ויצירת הצתה על ידי מצתים בתא השריפה. עם ייצוב המנוע בסל"ד מסוים, מנותק המקור החיצוני והמנוע ממשיך להסתובב עצמאית בהתאם לחוקי הבקרה שלו.

לטורבינה, כמו גם למדחס, יש שני שלבים: סטטור ורוטור. הסטטור הוא חלק נייח הבנוי משורת להבים בקוטר הטורבינה. להבים אלו מכווינים את הגזים העוזבים את תא השריפה לעבר להבי הרוטור של הטורבינה על מנת לנצל באופן מיטבי את אנרגיית הגז ולהמירה באמצעות סיבוב רוטור הטורבינה לאנרגיה מכנית (קינטית). חישוב מהירויות זרימת הגז בין להבי הסטטור והרוטור נעשה על ידי משולש מהירויות, הכולל את המהירות המוחלטת של הגז, מהירות סיבוב הרוטור והמהירות היחסית ביניהם. משולש המהירויות מכתיב את זוויות להבי הסטטור והרוטור בעת תכנונם וכן את מהירות סיבוב הטורבינה. בטורבינה הסטטור נמצא לפני הרוטור ובמדחס ההפך.

במנועים מתקדמים, ממשפחת מנועי המניפה, קיימות שתי טורבינות, כאשר כל אחת מהן מקושרת למדחס באמצעות ציר נפרד. המדחס הראשון הוא מדחס לחץ נמוך, שהוא למעשה המניפה, מחובר לטורבינה האחרונה במנוע, שנקראת טל"נ - טורבינה לחץ נמוך. לאחר המניפה נמצא המדחס במנוע, אשר מחובר לטורבינה הראשונה, הנקראת טל"ג - טורבינה לחץ גבוה. שני הצירים המחברים את מכלול הלחץ הנמוך (מניפה-טל"נ) ומכלול הלחץ הגבוה (מדחס-טל"ג) הם קונטנצריים ועוברים האחד בתוך השני. מנועי מניפה חסכוניים יותר בדלק ככל שקוטר המניפה גדול יותר ולכן מצויים לרוב במטוסי נוסעים, אשר אינם זקוקים לשטח חתך קטן ומהירויות גבוהות כמטוסי קרב.

על מנת למדוד יכולותיה וביצועיה של הטורבינה קיימים מושגים כגון נצילות מכנית ויעילות. על מנת שטורבינה תפיק את המירב ותמזער הפסדים, כל להב, גם של הסטטור וגם של הרוטור, נמצא מול אטם אוויר למניעת דליפות אוויר אשר לא ינוצל לתהליך הבערה בטורבינה. אטם האוויר הנפוץ הוא מסוג חלת דבש, הנשחקת אל מול הלהבים וכך משאירה מרחק אפסי בין הלהב לאטם ומונעת בריחת אוויר. עם הזמן, בעת עבודת הטורבינה הלהבים מתארכים עקב מאמצים צנטריפוגליים וטמפרטורה גבוהה מאוד. עקב כך נשחקת חלת הדבש לעומק גדול יותר מאורך הלהב בעודו קר. לכן בהנעת מנוע טורבינת גז (מנוע קר - מרווח גדול - הפסדים) נצילותו נמוכה יותר מאשר בעת שהוא בזמן פעולה (מנוע חם - להבים מוארכים - מרווח קטן - פחות הפסדים).

ללהבי טורבינה, בשונה מלהבי מדחס, יש בדרך כלל מנגנון קירור. להבי מדחס אינם סובלים מעומסי חום גבוהים כמו להבי הטורבינה ולכן אינם זקוקים לכך. להבי הטורבינה הם חלולים ומחולקים ל"תאים", כשלכל תא יש חורי כניסת אוויר קירור וחורי יציאת האוויר שהתחמם מהלהב. על ידי כך נמנעת התכת להבי הטורבינה.

• טורבינת קיטור
• טורבינת רוח

• טורבינת גז, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אלי שחף, ציי עולם - טורבינות גז, 'מערכות ים' 78, מאי 1966, עמ' 27.
• רס"ן משה סגל, טורבינות גז בשמוש ימי, 'מערכות ים' 80, אוקטובר 1966, עמ' 18.
• טורבינות גז, דף שער בספרייה הלאומית