הסכם בירגהאם (באנגלית: Treaty of Birgham) כלל שתי אמנות שנחתמו בשנים 1289 ו-1290 שנועדו להבטיח את עצמאותה של סקוטלנד לאחר מותו של אלכסנדר השלישי, מלך סקוטלנד ואת מתן סמכויותיו לנכדתו בת השלוש מרגרט, העלמה מנורווגיה.

האמנה הראשונה נחתמה בסולסברי בנובמבר 1289^[1] ומתייחסת להסדרים שבאמצעותם יאבטח אדוארד הראשון, מלך אנגליה, את הובלתה של מרגרט ממולדתה למשמורתו שלו עצמו עד שסקוטלנד תובטח עבורה כדי שתוכל למלוך עליה. על אף שאביה של מרגרט, אריק השני, מלך נורווגיה, רצה שבתו תתחיל למלוך על סקוטלנד, הוא דאג לביטחונה עקב המשבר הפוליטי בסקוטלנד. אדוארד הראשון הצליח לתווך את העברתה מנורווגיה, להרגיע את אביה בכך שהוא ידאג לשלומה וגם להסדיר את עניין תשלומי הנדוניה שעדיין היה חייב אלכסנדר השלישי לשלם לאריק בגין נישואי בתו, הנקראת גם היא מרגרט, למלך הנורווגי. מטרת האמנה, שהובטחה על ידי אדוארד הראשון, הייתה למחוק את התביעות המתחרות של בית באליול ובית ברוס על הכתר הסקוטי.

האמנה השנייה נחתמה בבירגהאם (אנ') (ברוויקשייר (אנ')) ב-18 ביולי 1290 ואושררה בנורת'האמפטון ב-28 באוגוסט 1290. בתנאי שמרגרט תתחתן עם בנו של אדוארד, הייתה סקוטלנד צריכה להישאר "נפרדת ומפולגת מאנגליה לפי גבולותיה החוקיים, חופשית בפני עצמה וללא כפיפות". האמנה קבעה שלמרות שרכושה של אישה צריך להפוך לבעלה עם נישואיה, במקרה זה הדבר לא תקף. בער גם קבעה כי עם נישואיהם של מרגרט ואדוארד על הכנסייה של סקוטלנד והכנסייה של אנגליה להיפרד.

האמנה התבררה כבלתי יעילה, הן משום שמרגרט מתה בדרכה לסקוטלנד בשנת 1290, והן משום שהמשא ומתן על ההסכם כלל מספיק הסתייגויות כדי להפוך את סעיפי העצמאות שבו לחסרי תועלת. בשנת 1291 נפגש אדוארד עם אצילים סקוטים, הכריז על עצמו כ"אדון סקוטלנד" וקרא תיגר על הטוענים לכתר הסקוטי.