דת ממלכתית או דת מדינה היא דת המאושרת ונתמכת על ידי ממשלה של מדינה מסוימת כדת הראשית של המדינה, לרוב ברמה החוקתית. מדינה עם דת ממלכתית אינה בהכרח תאוקרטיה, אלא אם למנהיגים דתיים יש סמכות אזרחית ולהפך.

רוב המדינות המכירות בדת ממלכתית נמצאות במזרח התיכון ובאירופה, אך קיימות גם מספר מדינות בעלות דת ממלכתית רשמית באמריקה הצפונית והמרכזית ובמזרח אסיה.

בממלכה המאוחדת, הכנסייה האנגליקנית והכנסייה של סקוטלנד מוכרות כדת הממלכתית במדינות התואמות שלהן, אך כנסיית אירלנד וכנסיית וויילס פורקו בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. עד 1920 נהנתה כנסיית אנגליה ממעמד זהה גם בווילס, וכנסיית אירלנד החזיקה באותה עמדה באירלנד.

הכנסייה האנגליקנית היא הדת הממלכתית של אנגליה, ומלך הממלכה המאוחדת (כיום צ'ארלס השלישי) מנהיג את הכנסייה. בפועל, הכנסייה כפופה לממשלת בריטניה.

כנסיית סקוטלנד היא הכנסייה הממלכתית של סקוטלנד מאז המהפכה המהוללת, אך היא עצמאית לחלוטין מהמדינה. מעמדה הוענק לה כאשר המלך וויליאם השלישי ואשתו מרי השנייה הגיעו לאנגליה והחליפו את ג'יימס השני, וקבעו שכנסיית סקוטלנד תוכר כגוף נפרד.

החוקות של המדינות דנמרק, איסלנד ונורווגיה מגדירות את הנצרות הלותרנית כדת המדינה.^[1][2][3]

החוקה של יוון מגדירה את הנצרות יוונית-אורתודוקסית כדת המדינה.^[4]

ערכים מורחבים – דת בישראל

למרות שלישראל אין דת ממלכתית רשמית, לדת היהודית יש מעמד חזק ביותר בחיים הציבוריים בישראל. לדת ביטויים שונים בחוק, כמו קביעת תבחינים דתיים להגירה בחוק השבות וקיומה של עדה דתית (מילת) מוכרת ובעלת אוטונומיה מסוימת תחת הרבנות הראשית, שכל האזרחים היהודים משויכים אליה מלידה, לצד מילתים נוספים למספר כנסיות נוצריות. המדינה גם תומכת במוסדות הדת כלכלית, בין היתר בתקציבים המועברים למפלגות האורתודוקסיות, ואף מממנת חינוך דתי ליהודים במדינות זרות^{[דרוש מקור]}.

• הפרדת הדת מהמדינה