לֵגִיטִימַצְיָה (או כִּשְׁרוּר^[1]), היא ההכרה שפרט רשאי לבצע פעולה או להחזיק בזכות כלשהי, למשל בזכות להנהיג ולשלוט על אחרים. לגיטימציה יכולה להינתן על ידי קבוצה מצומצמת, על ידי חברה לאומית או דתית, ואף על ידי מדינות החברות בקהילה בין־לאומית. מושא הלגיטימציה עשוי להיות מעמד (למשל של שליט), פעולה (נטילת רכוש), או הכרה בזכות מופשטת^[2].

בהקשר המדינתי, לגיטימציה נוצרת על בסיס התשתית החוקתית של המדינה וההסכמות ביחס למוסדות ולתהליכים הפוליטיים. תנאי יסוד לדמוקרטיה יציבה הוא שהמשטר נתפס לגיטימי בעיני אזרחי המדינה, קרי שהרוב המכריע של האוכלוסייה רואה את המשטר כראוי לקיום, ותומך עקרונית במערכת הערכים המרכזית שלו.

לגיטימציה עשויה להתייחס גם למערכת היחסים הבין־לאומית בין אומות ובין ארגונים בין־לאומיים. בהקשר זה הלגיטימציה מתייחסת לזכותה של מדינה למעמד ריבוני, לזכותה לבצע פעולות שונות בתחומיה ומחוץ להם וכן ליחסי גומלין בין מדינות ובין שחקנים לא מדינתיים (דוגמת ארגונים בין־לאומיים, קבוצות אתניות וישויות שטרם הוכרו כמדינות). פעמים רבות נדונה הלגיטימיות של מעשיה של מדינה, כאשר הם שנויים במחלוקת מבחינה פוליטית או מבחינה משפטית, למשל סיפוח של שטחים נוספים, התערבות בענייניה של מדינה אחרת או הפרת הסכמים ואמנות בין־לאומיים. לעיתים שאלת הלגיטימציה מתעוררת בשל סכסוך באשר לעצם זכות קיומה של מדינה פלונית או ביחס לזכותה לקיים שלטון ריבוני עצמי.

הפילוסוף מקס ובר מונה שלושה מקורות ללגיטימציה:

1. מקור הלגיטימציה נובע מקדושת מסורת מימים עברו. האיש או האנשים המפעילים סמכות מתמנים בהתאם לכללים מסורתיים מהעבר. האובייקט לציות הוא הסמכות האישית של הפרט הנהנה ממנה בתוקף מעמדו המסורתי. האיש המפעיל סמכות איננו "ממונה" מכוח משרתו כי אם מנהיג אישי.
2. מקור הלגיטימציה נשען על מסירות לקדושה מיוחדת, לגבורה, לאופי המופתי של אדם יחיד, ומכאן מסירות לדפוסים הנורמטיביים, או לשיטה שאותו יחיד מטיף לה או שהקימה.
3. מקור הלגיטימציה נובע מתוך החוק, שיטה בלתי אישית, המתבססת על השכל הישר. האזרח תומך בשיטה, והמנהיג מגיע לשלטון דרך השיטה.

בנוסף לשלושה מקורות אלו ניתן למנות שלושה נוספים:

4. שליטה דתית אידאולוגית – שיטת שליטה המבוססת על רעיונות או על מערכת רעיונית המעניקים לשלטון מסוים לגיטימציה. לשליטה זו אופי דתי תאולוגי, אך גם אופי של דת חילונית, המכונה בדרך כלל "אידאולוגיה".

5. שליטה כוחנית – שיטת שליטה המבוססת על כוח אלים ועל "הזכות של החזק". לעיתים היא מעוגנת בגישות מעין מדעיות של דרוויניזם חברתי המוכיחות לכאורה שהחזק הוא גם "צודק", "טוב" או "הולך בדרך הנכונה" ולעיתים היא מעוגנת ביתרון כוחני בלבד בלא עיגון אידאולוגי כלשהו. שליטה כוחנית ניצבת בבסיס משטרי כיבוש או משטרים דיקטטוריים שנמשכים תקופה ממושכת. האוכלוסייה המשועבדת מצדיקה היעדר התנגדות פעילה לכוח הכובש בטענה כי אין מה לעשות נגד החזק, ואילו הכוח הכובש מצדיק תדיר את השליטה בטענה כי חזק פירושו צודק.

6. שליטה הנובעת מיעילות ומאפקטיביות – האפקטיביות פירושה מידת היכולת של הקולקטיב או של בעל העוצמה, להגשים מטרות חברתיות מקובלות. היעילות פירושה מידת היכולת של הקולקטיב או של בעל העוצמה, להפיק תפוקות במחיר שנתפס כסביר ליחידת תפוקה.

• הַפְסָלָה^[3] – דה־לגיטימציה

• חוקיות השלטון, דף שער בספרייה הלאומית