ג'ורג' ג'ונס
 | |
| לידה |
12 בספטמבר 1931 Saratoga, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
26 באפריל 2013 (בגיל 81) נאשוויל, ארצות הברית |
| שם לידה |
George Glenn Jones |
| שם במה |
George Jones |
| מוקד פעילות |
ארצות הברית |
| תקופת הפעילות |
מ-1953 |
| סוגה |
קאנטרי |
| שפה מועדפת |
אנגלית |
| כלי נגינה |
גיטרה אקוסטית |
| חברת תקליטים |
Starday Records, מיוזיקור רקורדס, אפיק רקורדס, יוניברסל מיוזיק גרופ נאשוויל, תקליטי RCA נאשוויל, מרקורי רקורדס, יונייטד ארטיסטס רקורדס, אסיילום רקורדס |
| בן או בת זוג |
תמי ויינט (16 בפברואר 1969–21 במרץ 1975) |
| צאצאים |
Georgette Jones |
| מספר צאצאים |
4 |
| פרסים והוקרה | |
|
www | |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
ג'ורג' גלן ג'ונס (באנגלית: George Glenn Jones; 12 בספטמבר 1931 – 26 באפריל 2013) היה מוזיקאי, זמר ופזמונאי קאנטרי אמריקאי. ג'ונס זכה לתהילה בינלאומית בזכות רשימה ארוכה של להיטים והוא נודע בזכות קולו המיוחד ואופן הביטוי הייחודי שלו. במשך שני העשורים האחרונים לחייו, ג'ונס נחשב פעמים רבות ל"גדול זמרי הקאנטרי החיים", כונה "הרולס-רויס של מוזיקת הקאנטרי", והיו לו למעלה מ-160 סינגלים שנכנסו למצעדים משנת 1955 ועד מותו בשנת 2013.
השפעותיו המוזיקליות המוקדמות ביותר כללו את רוי אקאף וביל מונרו.[1]
ג'ונס שירת בחיל הנחתים של ארצות הברית ושוחרר בשנת 1953. בשנת 1959 הקליט ג'ונס את השיר "White Lightning", שנכתב על ידי ג.פ. "ביג בופר" ריצ'רדסון, והשיר הקפיץ את הקריירה שלו כזמר. הוא התמכר לאלכוהול ושנות האלכוהוליזם פגעו בבריאותו והובילו להחמצת הופעות רבות, מה שהקנה לו את הכינוי "נו שואו ג'ונס". ג'ונס נפטר בשנת 2013, בגיל 81, מאי-ספיקת נשימה היפוקסית.
ראשית חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ג'ורג' גלן ג'ונס נולד ב-12 בספטמבר 1931 בסריטוגה, טקסס. הוא היה אחד משמונה ילדים במשפחה ענייה, ואביו היה אלכוהוליסט שלעיתים קרובות הפך לאלים. "היינו אהוביו של אבינו כשהיה פיכח, ואסיריו כשהיה שיכור", כתב ג'ונס מאוחר יותר באוטוביוגרפיה שלו, "I Lived to Tell It All". למרות הקשיים הללו, ג'ונס ובני משפחתו חלקו אהבה למוזיקה, ולעיתים קרובות שרו מזמורים יחד והאזינו לתקליטים של להקות כמו משפחת קרטר. הם גם נהנו להאזין לרדיו, שם כיוונו לתוכניות מהגרנד אול אופרי.[2]
כאשר היה ג'ונס בן תשע, אביו קנה לו את הגיטרה הראשונה שלו, וכאשר החל להפגין כישרון מוזיקלי מוקדם, הוא נשלח לרחובות להופיע ולעזור בפרנסת המשפחה. בגיל ההתבגרות המוקדם מצא עצמו מנגן בברים מקומיים ובגיל 16 עזב את הבית, שם עבד כזמר בתחנת הרדיו המקומית KTXJ וטיפח את הערצתו למוזיקה של האנק ויליאמס. בשנת 1950 נישא לדורותי בונוויליון. לזוג נולדה בת בשם סוזן זמן קצר לאחר מכן, אך הנישואים לא החזיקו מעמד זמן רב, לפחות בחלקם בשל המזג המתפרץ והנטייה לשתייה שג'ונס ירש מאביו.[2]
לאחר גירושיו ג'ונס הצטרף לחיל הנחתים של ארצות הברית ושירת במהלך מלחמת קוריאה. עם זאת, הוא מעולם לא נשלח אל מחוץ לגבולות המדינה אלא הוצב בקליפורניה, שם המשיך לטפח את אהבתו למוזיקה בהופעות בברים בעיר. עם סיום שירותו הצבאי בשנת 1953, ג'ונס המשיך לפתח את תשוקתו למוזיקה ועד מהרה התגלה על ידי המפיק פאפי דיילי, שותף בבעלות על חברת התקליטים Starday Records. דיילי חתם מיד עם ג'ונס על חוזה הקלטות והפך למפיקו ולמנהל שלו – שותפות שנמשכה שנים רבות.[2]
קריירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1954, ג'ונס נישא לשירלי אן קורלי, ולזוג נולדו שני בנים, ג'פרי ובריאן. באותה שנה מאמציו המוזיקליים של ג'ונס היו פחות מוצלחים, כאשר ארבעת הסינגלים הראשונים שלו לא זכו להצלחה. עם זאת, בשנת 1955, ג'ונס חווה שינוי במזלו כאשר הגיע למקום הרביעי במצעדי הקאנטרי עם השיר "Why Baby Why", שיר מהיר על כאב לב.[3] בעקבות הצלחה זו, הגיעו להיטים נוספים, כולל "What Am I Worth" (1956), "Just One More" (1956) ו-"Don't Stop the Music" (1957), שכל אחד מהם הגיע לעשירייה הראשונה במצעדי הקאנטרי. ג'ונס סיים את העשור הראשון שלו עם הסינגל הראשון שלו שהגיע למקום הראשון, השיר הקומי "White Lightning", שהצליח להיכנס גם למצעדי הפופ (מקום 73).[2]
עם שיריו על כאב לב, בתחילת שנות ה-60, ג'ונס ביסס את עצמו כאחד מזמרי הקאנטרי המובילים, והמשיך להצליח במצעדים עם סינגלים כמו "Window Up Above" (1960; מקום שני) ולהיט מספר אחד "Tender Years" (1961). בשנת 1962 חזר שוב לפסגת המצעדים עם מה שנחשב לאחד משירי חותם שלו, "She Thinks I Still Care", ובשנה שלאחר מכן שיתף פעולה עם מלבה מונטגומרי באלבום הראשון מתוך מספר אלבומים משותפים, "What's in Our Heart"[3], שהגיע עד למקום השלישי במצעדים והיה לשיתוף הפעולה המצליח ביותר שלהם.[2]
המחצית השנייה של שנות ה-60 הייתה דומה עבור ג'ונס, כאשר גם מאמציו הסולו וגם שיתופי הפעולה שלו זכו להצלחה רבה. בין השירים הבולטים מתקופה זו ניתן למצוא את הסינגלים "I'm a People" (1966) ו-"As Long As I Live" (1968), כמו גם את אלבום הדואטים משנת 1969 עם ג'ין פיטני, "I'll Share My World with You", שכלל את השיר שהגיע למקום השני במצעדים באותו שם.[2]
בינתיים, חייו האישיים של ג'ונס היו שוב בסערה. בשל השימוש המתמשך שלו בסמים ובאלכוהול, נישואיו השניים כבר החלו להתדרדר, אך כאשר פגש והתאהב בכוכבת הקאנטרי תמי ויינט, גורל הנישואים נחרץ. ג'ונס ושירלי התגרשו בשנת 1968, ובשנה שלאחר מכן נישא ג'ונס לויינט. מעבר לאיחוד רומנטי, בשנת 1969 הזוג הטרי החל להקליט מוזיקה יחד.[2]
שיתוף הפעולה בין ג'ונס לויינט התחיל ברגל ימין, עם מספר דואטים שלהם – כולל "The Ceremony" ו-"Take Me" – שהגיעו לעשירייה הראשונה במצעדים. הם המשיכו להצליח גם בנפרד, כאשר ג'ונס הוציא מספר סינגלים שהגיעו למצעדים העליונים. באותה תקופה ילדה ויינט את בתם, תאמלה ג'ורג'ט.[2]
מאחורי הקלעים ג'ונס המשיך להיאבק בהתמכרותו לסמים ולאלכוהול וקשריו עם ויינט הפכו מתוחים ואלימים.[2] בשנת 1973 הדברים הגיעו לנקודת שבירה וויינט הגישה בקשה לגירושין.[2] הזוג ניסה להתפייס והוציא את הסינגל "We're Gonna Hold On" (1973), אך בעוד השיר הצליח והגיע לראש מצעדי הקאנטרי, נישואיהם של ג'ונס וויינט המשיכו להתדרדר. כאב הלב של ג'ונס התבטא היטב בלהיט הסולו שלו משנת 1974, "The Grand Tour", בלדה כואבת על סוף נישואים. הוא וויינט התגרשו בשנה שלאחר מכן. למרות הפרידה שלהם, ג'ונס וויינט המשיכו לעבוד יחד מדי פעם, והקליטו להיטים כמו הסינגלים שהגיעו למקום הראשון "Golden Ring" ו-"Near You".[2]
בשנות ה-70, ג'ונס החל להדרדר מבחינה פיזית ורגשית, כאשר השנים של שתייה ושימוש בסמים החלו להשפיע עליו. הוא הפך ללא אמין ובלתי צפוי, נעלם במשך ימים ללא הודעה מוקדמת ולא הופיע להקלטות רבות ולהופעות חיות. השימוש שלו בקוקאין גרם לו גם לאבד כמות נכבדה של משקל, מה שהפך אותו לצל של עצמו לשעבר.[2]
אך למרות התקופות האפלות, ג'ונס המשיך ליצור מוזיקה מעניינת. בשנת 1978 הוא הקליט את הדואט הפופולרי "Bartender's Blues" עם זמר הפולק ג'יימס טיילור, ובשנה שלאחר מכן הוציא את אלבום הדואטים "My Very Special Guests", כותר אירוני במבט לאחור, בהתחשב בכך שג'ונס לעיתים רחוקות היה נוכח כאשר חבריו להקלטות הקליטו את קולותיהם. ג'ונס חזר לראש המצעדים עם הלהיט משנת 1980 "He Stopped Loving Her Today", מתוך האלבום "I Am What I Am" – האלבום המצליח ביותר של ג'ונס עד אז – ובשנת 1982 הוא שיתף פעולה עם אגדת הקאנטרי מרל האגרד באלבום "A Taste of Yesterday's Wine". להיטים נוספים מתקופה זו כוללים את הדואט עם ויינט "Two Story House" (1980) ואת הסינגלים שהגיעו למקום הראשון "Still Doin' Time" ו-"I Always Get Lucky with You".[2]
לאחר סדרת התקלות רבות בתקשורת עם החוק, שהגיעה לשיאה במעצרו בגין נהיגה בשכרות, ג'ונס החל סוף סוף להכות על חטא על דרכיו ההרסניות. הוא נישא לננסי ספולוודו במרץ 1983 ואמר מאוחר יותר כי היה זה אהבתה שסייעה לו להתיישר. הוא גם הוציא מספר דואטים מצליחים באותה תקופה, ביניהם "Hallelujah, I Love You So" עם ברנדה לי ו-"Size Seven Round (Made of Gold)" עם לייסי דלטון. כאמן סולו, ג'ונס שמר על קצב עם סינגלים פופולריים מתוך אלבומו משנת 1985 "Who's Gonna Fill Their Shoes", כולל שיר הנושא שהגיע למקום השלישי במצעדים. הלהיט האחרון שלו כזמר סולו שהגיע לעשירייה הראשונה במצעדי הקאנטרי היה "I'm a One Woman Man" (מקום חמישי) בשנת 1989.[2]
מותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ג'ורג' ג'ונס נפטר ב-26 באפריל 2013, בגיל 81, במרכז הרפואי של אוניברסיטת ואנדרבילט בנאשוויל, טנסי, לאחר שעל פי הדיווחים אושפז עם לחץ דם לא סדיר וחום.[4]
בקריירה שנמשכה למעלה מ-50 שנה, ג'ונס נחשב לאייקון של מוזיקת הקאנטרי ולאחד הכוכבים הגדולים ביותר של הז'אנר בכל הזמנים. קולו הצלול והחזק ויכולתו להעביר רגשות רבים כל כך כבשו אלפי מעריצים ועוררו את קנאת עמיתיו. כפי שאמר פעם כוכב הקאנטרי ויילון ג'נינגס, "אם היינו יכולים להישמע כפי שאנחנו רוצים, כולנו היינו נשמעים כמו ג'ורג' ג'ונס."[4]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של ג'ורג' ג'ונס
- ג'ורג' ג'ונס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Reece, Chuck (2017-04-07). "When the Hippies Came to Nashville". THE BITTER SOUTHERNER. נבדק ב-2024-07-19.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 George Jones – Spouse, Death & Songs, Biography, 2023-09-27
- ^ 1 2 Texas State Historical Association, Jones, George Glenn, Texas State Historical Association
- ^ 1 2 George Glenn Jones Famous Death, Khoolood, 2015-04-20
Text is available under the CC BY-SA 4.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.
