אכילה גסה הוא ביטוי המתאר זלילה, רעבתנות, אכילה שאינה מונעת על ידי רעב, אכילה הכוללת ריבוי מאכלים, בליעת האוכל ללא לעיסתו^{[דרוש מקור]}.

אכילה גסה ידועה ברפואה בשם "אכילה בולמוסית" או "אכילת יתר" (באנגלית Binge Eating) ומתאפיינת באכילת כמות מזון שהיא ללא ספק גדולה יותר ממה שרוב האנשים יאכלו בפרק זמן דומה ובנסיבות זהות, ובחוסר יכולת להפסיק לאכול, או לשלוט בהרכב המזון, גם כאשר האדם כבר שבע. ^[1]

כאשר התקפי אכילת יתר מתרחשים לפחות אחת עד שלוש פעמים בשבוע ולאורך תקופה ממושכת, רואים בכך הפרעת אכילה שיש לטפל בה.

בהלכות 'דעות' בספרו משנה תורה^[2] דן הרמב"ם בנושאים הקשורים לאכילה ומתייחס לאכילה גסה כאל בעיה רפואית חמורה:

ואכילה גסה לגוף כל אדם כמו סם המוות, והיא עיקר לכל חלאים. רוב החולאים הבאים על האדם אינם אלא או מפני מאכלים רעים. או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה, אפילו ממאכלים טובים. הוא ששלמה אמר בחכמתו "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" ^[3] כלומר שומר פיו מלאכול מאכל רע או מלשבוע, ולשונו מלדבר אלא בצרכיו.

בגמרא הוזכרה אכילה גסה בהקשר של אכילת מצה,^[4] אכילת קדשים,^[5] אכילה ביום הכיפורים ואכילת תרומה.^[6]

הגמרא אף מגדירה את האכילה הגסה בתור "מזיק"^[7] משום שגוף האדם אינו נהנה מהאכילה ואף ניזוק ממנה, וכן המאכל מושחת לריק.

בתלמוד בבלי, מסכת נזיר, דף כ"ג מבאר רבה בר בר חנה את פרשנותו של רבי יוחנן לנאמר בפסוק בספר הושע, פרק י"ד, ”כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם, וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם”, על ידי משל:

מָשָׁל לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁצָּלוּ אֶת פִּסְחֵיהֶם, אֶחָד אֲכָלוֹ לְשֵׁם מִצְוָה, וְאֶחָד אֲכָלוֹ לְשֵׁם אֲכִילָה גַּסָּה. זֶה שֶׁאֲכָלוֹ לְשֵׁם מִצְוָה: "צַדִּקִים יֵלְכוּ בָם", וְזֶה שֶׁאֲכָלוֹ לְשֵׁם אֲכִילָה גָּסָה: "וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם".

צדיק הוא אדם שאוכל לשם מצווה בעוד שאדם האוכל אכילה גסה הוא פושע.

• אכילת מצה
• הפרעת אכילת יתר

• הערך "אכילה גסה", באתר המכלול
• הערך "אכילה גסה", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה