אינדיבידואליזם (מילולית, "בלתי ניתן לחלוקה") הוא מונח המתאר פילוסופיה פוליטית שנהגתה בתקופת הרנסאנס המדגישה את ערכו של הפרט וריבונותו על חייו, ועל פיה הפרט נתפס כיחידה העומדת בפני עצמה; הוא ייחודי, אוטונומי ועצמאי. אחת משאלות היסוד העיקריות במחשבה המדינית מאז ומעולם, דרך הרנסאנס, דרך הנאורות ועד ימינו היא שאלת מהות היחסים בין היחיד לחברה, בין האינטרסים האנוכיים של היחידים לאתיקה ולפרקטיקה הציבורית. השאלה כיצד, מצד אחד, כל אחד מהיחידים ימלא אחר רצונותיו האינדיבידואליסטים, ומצד שני כיצד המרחב הציבורי לא יהפוך לג'ונגל^[1] כמאמר חז"ל "הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו." ^[2] חברה אזרחית היא שקלול של המניעים האנוכיים של היחידים החיים בה. קיומה של חברה אזרחית פעילה וחופשית הוא סוד קיומה של הדמוקרטיה.^[1]

אינדיבידואליסטים תומכים במימוש מטרותיו ורצונותיו של הפרט, מעריכים עצמאות ודוגלים בכך שהאינטרסים של הפרט יקבלו עדיפות על פני אלו של המדינה או של הקבוצה החברתית, תוך התנגדות להתערבות חיצונית באינטרסים של האדם על ידי החברה או על ידי מוסדות כמו הממשלה. הגישה המנוגדת לאינדיבידואליזם מכונה קולקטיביזם. פילוסופיה אינדיבידואליסטית מנתחת תופעות חברתיות באופן אוניברסלי כיחסי גומלין בין פרטים בעלי רצון חופשי. אינדיבידואליזם אינו בהכרח שולל את חברותו של אדם בהתאגדות מסוימת, אך לא יראה את בחירות הפרט כמוכתבות משייכות זו. גישות ליברליות שוללות את הכפפת טובתו של היחיד למען "טובת הכלל", אך מגבילות את חופש הפרט למעשים שאינם פוגעים בפרטים אחרים^[3].

דוגמה לפילוסופיות אינדיבידואליסטיות הן הליברליזם והאגואיזם האתי. דוגמה לפילוסופיות המתנגדות לאינדיבידואליזם הן הסוציאליזם, הלאומנות ורוב סוגי האנרכיזם (למעט אנרכיזם אינדיבידואליסטי וקפיטליסטי).

שאלת השפעת האינדיבידואליזם על רמת האושר של החברות שאימצו אותו מציגה תמונה בעייתית. מחקרי האושר מעלים ברובם כי דווקא הפרטים בחברות שבהן קיימת שייכות קבוצתית חזקה מאושרים יותר.^{[דרוש מקור]} בנוסף, קיימת טענה שחברות אינדיבידואליסטיות פגיעות יותר למשברים^[4].

• אינדיבידואליזם, דף שער בספרייה הלאומית

ערך זה הוא קצרמר בנושא סוציולוגיה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.