גיזרון עממי או אטימולוגיה עממית היא תפישה שגויה, פשטנית או לא-מדויקת של מקורה של מילה בתודעת הדוברים בציבור הרחב. בניגוד לאטימולוגיה מדעית, המחפשת אחר התפתחותה של מילה על פי קריטריונים היסטוריים וסמנטיים, האטימולוגיה העממית מתבססת בדרך כלל על קרבה בצורה או בהגייה למילה אחרת.

אטימולוגיה עממית עשויה לעיתים לשנות את משמעותה של מילה. כך למשל הפועל העברי "הציע", שמשמעותו "ערך, שיטח, פרש", קיבל את המשמעות של "נתן עצה", בגלל הקרבה בין השורשים יצ"ע ויע"ץ. המילה המקראית "מנזר" מציינת היום את מושבם של הנזירים, אף על פי שבמקורה המקראי אין לה כל קשר לכך, שכן הוא כינוי לפקיד גבוה בבבל (”מִנְּזָרַיִךְ כָּאַרְבֶּה וְטַפְסְרַיִךְ כְּגֹב גּוֹבָי” (נחום, ג', י"ז)). גם צורתה של המילה עשויה להשתנות: לדוגמה, דוברי עברית המפרקים את הביטויים "אי-רגולרי" (במקור irregular) או "אי-לגאלי" (illegal) כאילו מדובר בתחילית העברית "אי-" המציינת שלילה, בעוד שלמעשה מדובר בהידמות של התחילית הלטינית "im-‎". בביטוי "הנץ החמה", צורת המקור "הנץ" נתפסה כהרכבה של ה"א הידיעה למילה "נץ", וכך נוצרה הצורה "נץ החמה". אותה תופעה קיימת לגבי הביטוי "יום הנף".

תופעה הקרובה לאטימולוגיה עממית היא תופעת המילים התאומות, שבה זוגות של מילים שמשמעותן קרובה וגם צורתן דומה מתחלפות זו בזו. זוגות כאלה בעברית הם למשל טפל-תפל, עפר-אפר, חרת-חרט, נתש-נטש, תעיה-טעיה ועוד.

במקרא ובמקורות קדומים אחרים משמשת לעיתים אטימולוגיה עממית לצורך מדרשי שם (שמות המעידים על בעליהם). כך למשל השם המצרי "משה" נדרש בספר שמות: ”ותקרא שמו משה, כי מן המים משיתִהו” (ב, י), בעוד חז"ל טענו כי המקור הוא דווקא במילה מצרית. ואכן, החוקרים בני ימינו סבורים שמדובר במילה בלשון מצרית-קדומה בהגיית מֱס (ms) בהוראת: יֶלד ‏^[1][2]

• תיקון יתר
• גזירה לאחור
• ראשי תיבות בדיעבד

• גד בן-עמי צרפתי, העברית בראי הסמנטיקה, ירושלים: האקדמיה ללשון העברית, תשס"א, פרק שנים-עשר.

• י. פרץ, אטימולוגיה עממית (לזכר דן פינס), דבר, 1 בדצמבר 1961, המשך
• גד בן-עמי צרפתי, האטימולוגיה העממית, לשוננו לעם כג, תשל"ב, עמ' 11–17
• גד בן-עמי צרפתי, עוד על האטימולוגיה העממית, לשוננו לעם כג, תשל"ב, עמ' 141–143
• גד בן-עמי צרפתי, עוד על האטימולוגיה העממית, לשוננו לעם כג, תשל"ב, עמ' 183–192